הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בקרב ישראלים מתמקד ברובו בשאלת הויתורים הישראלים והתנאים בהם ישרור שלום בר קיימא. בדרך-כלל אנשים דנים על נסיגות טריטוריאליות, הסדרים בטחוניים, מתן חופש הגעה למקומות הקדושים, דילמת הפליטים הפלסטינים, ועתיד הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. ישנם רעיונות רבים, משני צדי המפה הפוליטית, כיצד ניתן לממש כל אחת מן הסוגיות הללו: גבולות 67', סיפוח גושי ההתנחלויות, העברת שטחים המיושבים ע"י פלסטינים בישראל למדינה הפלסטינית, שליטה של צד שלישי בירושלים הקדושה, מדינה פלסטינית מפורזת, שליטה ישראלית במרחב האווירי, נוכחות צה"ל בבקעת הירדן, שליטת ישראל במעברי הגבולות.

הנפת דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור

מבלי להכנס להתכנות של רבות מן הפנטזיות הישראליות (והפלסטיניות), ההנחה היא שלאחר סיכום הסדרים כאלה או אחרים, תהיה הכרה הדדית בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, יגיע קץ התביעות ההדדיות, ושלום ינחת סוף סוף על מחוזותינו. למעשה, רבים מן הישראלים מציבים את הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כתנאי מקדים למו"מ. ההנחה הישראלית הרווחת, ואף עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הן שהגורם שמונע דו-קיום ורב-תרבותיות הוא הסרבנות הפלסטינית להכיר בזכויות העם היהודי בארץ ישראל. תפיסה זו בעייתית לא רק מפני שעצם כניסה למו"מ מהווה הכרה בישות איתה מנהלים אותו, אלא גם מפני שישראל עצמה מסרבת להכיר בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית.

ממשלות ישראל לאורך ההסטוריה, ובייחוד זו הנוכחית, אימצו את הנרטיב שמתכחש לזכות הפלסטינים להגדיר עצמם כעם. הטענה בוקעת גם מפיו של גדול הנצים האמריקאים, ניוט גינגריץ'. "עם מומצא" הם קוראים לפלסטינים. עם, כהגדרה, הוא קבוצת אנשים המגדירים עצמם כעם ע"פ ההסטוריה, המיקום הגיאוגרפי, השפה והתרבות המשותפים להם. לא קיים עם שלא הומצא. עמים קמים ונופלים כל הזמן, ואנו עדים לשינויים האלה ולדרישות של עמים לעצמאות גם היום.

גופות יהודים בשואה

מרכיב עיקרי שנדרש על מנת ליצור אווירה חיובית בין העמים הוא אכן הכרה הדדית, אך זהו רק צעד ראשוני בדרך לשינוי המציאות ולנרמול היחסים. ישנו צעד, חשוב באותה מידה – ואולי אף חשוב יותר – שישראל צריכה לעבור. צעד זה הוא צעד סיום ההכחשה; הצעד הקשה ביותר, שהשלכות ההמנעות ממנו הן חוסר אמון בסיסי ודיאלוג כפוי ושקרי. המציאות מלמדת כי לא נראה כי ישראל או מרבית תושביה מוכנים להכיר בקרע הגדול היותר בין העמים – הנכבה. אנחנו, בתור יהודים ישראלים, צריכים לזכור שהנכבה היא האסון הקולקטיבי בהסטוריה של העם הפלסטיני. הטרגדיה הגדולה ביותר שלהם. הכחשת אירוע בסדר גודל כזה, אירוע שצרוב בתודעה של עם שלם, מהווה מכשול אדיר בהדברות בין העם למכחיש. כאשר אנו נתקלים באדם המכחיש את השואה שלנו – שואת העם היהודי – אנו מתייחסים בביטול גמור לאותו אדם; אנטישמי שאין טעם להדברות עמו. שואת העם היהודי היא אירוע שצלקותיו עדיין נראות בקרב יהודים בכלל ובקרב ישראלים בפרט. הכחשת השואה היא כמו הכחשת עצם קיומנו. האם זה אפשרי מבחינתנו לכונן יחסים תקינים עם הנהגה שמכחישה את השואה?

גופות ארמנים בטורקיה

לראיה, אם נבחן אומה אחרת – טורקיה – שמכחישה את הזוועות אשר בצעה, נמצא אותה ביריבות עם הארמנים, שלא נראה שתסתיים בזמן הקרוב. האימפריה העות'מאנית פעלה במהלך מלחמת העולם הראשונה להפטר מהמיעוט הארמני בה. תחת מעטה של גירוש מסיבי, ארמנים הובלו למחנות מוות, או הוצעדו בשיירות ללא מזון, לקראת מותם. עד עצם היום הזה מסרבת טורקיה להכיר בטרגדיה הזו, וניתן לראות איך סירובה משפיע על יחסיה עם הארמנים בטורקיה עצמה ומחוצה לה. על אף שטורקיה היתה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות ארמניה לאחר התפרקות ברית המועצות, היחסים בין המדינות נותרו עכורים עקב סירוב טורקיה להכיר במציאות. עמדתה הרשמית של טורקיה היא כי לא היתה מטרה מכוונת לטבוח בארמנים, וכי רובם מתו ממחלות וממחסור במזון. טורקיה גם טוענת כי מתו לכל היותר כמה מאות אלפים, כאשר ההנחה הרווחת היא כי למעלה ממליון ארמנים נהרגו. חלק ממדינות העולם מכירות ברצח העם הארמני, וישראל ככל הנראה – עכשיו כשיחסיה עם טורקיה ממילא בשפל – תצטרף אליהן בשעה טובה. טורקיה תהיה חייבת במוקדם או במאוחר להכיר בעובדות, כדי לנרמל את היחסים עם המדינות שמכירות בהסטוריה, ועם האומה הארמנית עצמה.

גופות פלסטינים בישראל

בחזרה למציאות הישראלית-פלסטינית, כולנו מכירים את הנרטיב הישראלי-ציוני לפיו אומות העולם החליטו לחלק את שטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל/פלסטין לשתי מדינות – אחת ליהודים ואחת לערבים. לכאורה, האומה הערבית לא הסכימה לחלוקת השטח ופתחה במערכה צבאית נגד ישראל, שבסופה היהודים ניצחו וכבשו עוד שטח. לסיפור הזה יש גם את הנרטיב הפלסטיני, הנכבה, שאותה ישראל מכחישה בכל תוקף. למעשה, לימוד הנרטיב הפלסטיני, גם בבתי ספר של אזרחי ישראל הפלסטינים, אסור לפי חוק, ובית ספר שילמד על הנכבה מסתכן בשלילת תקצובו ע"י המדינה. אם לא יעשו מאמץ מסוים, יהודים ישראלים לא ילמדו על הטרגדיה של הפלסטינים – הגירוש, הטבח, והמנוסה ההמונית של מאות אלפי ילידי המקום.

ניתן ללא קושי רב למצוא הקבלות בין התנהלות ישראל לזו של טורקיה. ההשלכות האפשריות של הכרה באחריות למעשים כאלו ברורות: אובדן אגו לאומי, פיצויים לפליטים, החלת חוקים חדשים על מנת ליצור אפליה מתקנת, וכו'. ברור לחלוטין שזה לא צעד קל עבור מדינה. אולם, צעד זה הינו הכרחי. בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו, גם לאחר הגעה להסדרים בנוגע לגבולות ולבטחון, פלסטין וישראל יהיו ביחסים תקינים. מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, קורבנות הנכבה, ואזרחי ישראל הפלסטינים מחכים להתנצלות והכרה מישראל. שלום אמיתי לא ישרור כאן עד שישראל לא תתעשת, תפסיק לשקר לעולם ולעצמה, ותתמודד עם העבר החשוך שלה. ישראל חייבת זאת לעצמה, ולעם איתו היא מצפה להגיע להסדר.

גיבור ישראלי - גבעת התחמושתועד מתיישבי השומרון, כחלק ממאבקו המוצהר ליצור "מינוף תודעתי של השומרון בקרב הציבור הכללי", שכר חברת פיתוח משחקים ישראלית שפתחה עבורו את סדרת המשחקים "גיבור ישראלי". חבר'ה, אנחנו – באופן די מילולי – על המפה! כתבה במדור משחקים של ynet מצטטת את יו"ר הועד, איציק שדמי, בהסבירו את מטרת פיתוח המשחק: "הנוער של היום שטוף בגירויים חיצוניים המתחלפים סביבו במהירות ועלינו להיות מודעים לכך. אני מאמין שהמשחק הזה יחד עם פעולות נוספות שיזמנו ייתן את תרומתו הן להכרת הארץ וידיעתה והן לקשר לארץ שעליה נלחמו אבות אבותינו מאז ימי אברהם אבינו".

הייתי מצפה ממשחק חינוכי שמכוון לתרום להכרת הארץ להסביר גם מה קרה לה לאחר הקרבות המצוינים, לפניהם, ומה הסטטוס של שטחים אלה כיום. במקום כל זה, כל אחד מאיתנו יכול לקחת חלק בקרבות הירואים ולהיות גיבורי ישראל. התכוונתי לנסות את שלושת המשחקים המוצעים להורדה באתר, אך השניים הראשונים היו כל-כך גרועים שהחלטתי לוותר על השלישי. לפני כל פרק ישנה פיסקה קצרה המסבירה את הרקע לפעולה בה השחקן עומד לקחת חלק. בפרק "אחאב בשומרון", על השחקן להגן על העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל במאה ה-8 לפנה"ס, בעזרת קשת וחיצים. זהו למעשה משחק יריות מגוף ראשון (משעמם למדי). בפרק השני ששחקתי, "גבעת התחמושת", כנראה הושקע זמן רב יותר בפיתוח. בפרק זה השחקן יכול גם לנוע בתעלות גבעת התחמושת, ולטהר בעזרת רובה מקוצר את האיזור.

אולי כדאי שבסדרת המשחקים הבאה שתפותח עבור ועד מתיישבי השומרון, יהיה תוכן קצת יותר עמוק וחינוכי מירי חיצים וכדורים. בנוסף, עדיף שיהיה מרשים יותר ממשחק ממוצע בן למעלה מ-10 שנים. אני לא מרגיש שהועד חידש לי דבר.

עם הגעת משחקי הוידאו לעולם המחשבים האישיים, הגיעה גם הפיראטיות. עוד בימי התקליטון העתיקים מפתחי משחקים (או תוכנות) נאלצו להתמודד עם התופעה. ביתר קלות היה ניתן לקחת משכן או ממכר את התקליטון שרכש ולהעתיק את תוכנו לתקליטון ריק. בתחילת שנות התשעים, ארגון ה-Software and Information Industry Association) SIIA) ניסה לפנות למצפון הציבור ולהסביר להם למה פיראטיות פוגעת גם בהם:

כמובן שחוץ מלהיות קליפ מבדר לא הייתה לו השפעה משמעותית על קיום פיראטיות, שקיימת כתופעה נרחבת גם היום. לאחר כשלונות חוזרים ונשנים של נסיונות חינוך הפיראטים, הגיעו חברות הפיתוח למסקנה שיש לנסות למנוע פיראטיות בדרך יותר אגרסיבית. כך, זמן קצר לאחר מכן, נולד רעיון ניהול הזכויות הדיגיטליות – Digital Rights Management. מטרת ה-DRM היא לנסות למנוע ככל הניתן פיראטיות ע"י הגבלת רשיון שימוש בתוכנה. ישנן דרכים שונות ומגוונות להפעיל DRM מסוגים שונים, בעלי יתרונות וחסרונות יחודיים, ולכל חברה יש גישה מעט שונה:

חברת Ubisoft השתמשה בעברה בתוכנת DRM בשם StarForce שהשימוש בה היה מאוד שנוי במחלוקת עקב מידת הפולשנות שלה וחוסר התאימות שלה עם מערכות מחשב שונות. לאחר הרבה תלונות מצד צרכנים, Ubisoft החליטה לנטוש את השימוש ב-StarForce. הבשורה הלכאורה משמחת קבורה בעברה הרחוק של Ubisoft, שכבר הספיקה לעשות שימוש ב-DRM שהיא עצמה פיתחה. עם יציאתו של המשחק (המצוין) Assassin's Creed II, הגיע גם ה-DRM החדש. מעתה, Ubisoft הכריזה, על מנת לשחק במשחק (שמיועד לשחקן יחיד בלבד) יהיה חייב המחשב להיות מחובר לאינטרנט במשך כל זמן הפעלתו. כך, שרתי החברה יוכלו לשלוח בקשות חוזרות ונשנות אל כל מחשב שמריץ את המשחק להציג את רשיונו. אם הרשיון לא תקין, המשחק ינעל ולא יהיה ניתן לעשות בו שימוש יותר. יתר על כן, גם אם שחקן יחל לשחק בעודו מחובר לאינטרנט, ברגע שהחיבור יופרע מכל סיבה שהיא, המשחק יתקע עד אשר החיבור יחודש. בלוגרים וכתבי טכנולוגיה רבים מתחו ביקורת חריפה על ההכללה של ה-DRM הדרקוני.

Blizzard, מפתחת סדרות Diablo ,WarCraft ו-StarCraft, קראה ל-DRM "בזבוז של הזמן של כולם". החברה הצהירה שאין לה שום תכנית לכלול DRM ב-StarCraft II או ב-Diablo III; במקום זאת, יש לה את battle.net – הרשת של משחקי Blizzard. כל שחקן יצטרך לאמת את עותק המשחק שלו מול שרתי battle.net בפעם הראשונה שהוא רוצה לשחק, ולאחר מכן יוכל לשחק בחופשיות – לכל הדעות גישה סבירה בהחלט. בשבועות לפני יציאת StarCraft II לשוק, התברר ש-Blizzard החליטה להשמיט מן המשחק את האפשרות לשחק ברשת מקומית – LAN. כך במקום להתעסק עם DRM, החברה פשוט מנעה מכל השחקנים לשחק ביחד, מחוץ ל-battle.net. המשמעות היא שלא ניתן לשחק משחק מרובה משתתפים של StarCraft II מבלי להיות מחוברים ל-battle.net. אם זה לא DRM אני לא יודע מה כן.

Steam, פלטפורמת ההוצאה-לאור של Valve, מהווה את תשתית ה-DRM של החברה. כל משחק שנרכש דרך התוכנה ניתן להפעלה רק דרך החשבון שביצע את הרכישה. לאחר ששחקן הוריד את תוכנת Steam למחשב והתחבר לחשבון, הוא רשאי לשחק בכל המשחקים תחת חשבונו. ל-Steam יש אפשרות לעבור למצב בלתי מקוון, שמאפשר לשחקנים לשחק גם כשהם לא מחוברים לאינטרנט. במובן מסוים, Steam הופך שיתוף משחקים לפשוט ונוח יותר מהאפשרות הפיראטית. מכיוון שכל שעל שחקן לעשות הוא להכנס ל-Steam עם החשבון שלו, ניתן לשתף את החשבון עם השכן, החבר, וכו'; הם יוכלו לעשות שימוש במצב הבלתי מקוון.

סיבה מהותית לקיום פיראטיות, מלבד הסיבות הברורות, היא קיום ה-DRM. כשחברות פיתוח משחקים נאלצות לכלול תוכנות זדוניות שמחטטות למשתמשים במחשבים בנסיון למנוע מהם לשתף את המשחק, או לחילופין להשמיט כליל תכונות משמעותיות, פעמים רבות המוצר המקורי נחות לעומת המוצר הפיראטי, שנפשטו מעליו כל הפרוצדורות המעיקות במקרה הטוב. לא נדיר למצוא צרכנים שיקנו משחק מקורי, ולאחר מכן יחפשו פריצות באינטרנט כדי להביס את חומות ה-DRM. חלק אחר ינקוט בעמדה אידאולוגית וימנע מרכישת משחקים מקוריים שכוללים DRM נוקשה ופולשני מדי בנסיון לגרום לחברות להבין שע"י נסיונות לחימה בפיראטים הם פוגעים בעיקר (ולעיתים קרובות, רק) בצרכנים לגיטימיים שרכשו עותק מקורי.

Good Old Games החדש יחסית, נענה לקולות ההמון הזועם, ובא להלחם בתופעת ה-DRM. האתר, כשמו כן הוא, מציע מגוון רחב של משחקים ישנים, מותאמים למחשבים מודרנים. גולת הכותרת של האתר היא שהמשחקים לא כוללים שום צורה של DRM. גורנישט. ברגע שמתבצעת רכישה, ניתנת גישה לקבצים על השרת, ולאחר מכן ניתן לעשות מה שרוצים איתם. אין שום הגנה עליהם. החסרון העיקרי הוא שהמשחקים המוצעים ישנים יחסית. לצערי אין אף חברה שמוכנה "להסתכן" כך כיום ולשחרר מוצר שלה בלי שום DRM.

וזה מטומטם. למה זה מטומטם? כי ל-DRM אין שום ערך. לא קיים משחק (לשחקן יחיד) שה-DRM שלו לא נפרץ. ה-DRM הדרקוני של Assassin's Creed II, עם כל האכיטקטורה המתוחכמת והמתיימרת שלו, נפרץ תוך כמה שבועות. הפריצה מסירה לחלוטין את הצורך להתחבר לאינטרנט. הפורצים טענו שה-DRM של Ubisoft "קרוב לודאי היה נוראי בשביל הרבה משתמשים לגיטימים. אנחנו רק הופכים את החיים שלהם לפשוטים יותר". אבל זהו מקרה יחיד ומיוחד. בדרך-כלל, הגרסא הפרוצה יוצאת ימים או שעות ספורות לאחר השקת המשחק; לפעמים גם לפניה! הסיבה לכך פשוטה. הרשו לי לצטט ממאמר של חוקרי מייקרוסופט (קריאה מומלצת):

בסופו שלי יום, כל מערכות ה-DRM חולקות פגיעוּת משותפת: הן מספקות למתקיפים שלהן את הקוד המוצפן, את הצופן, ואת המפתח. בנקודה זו, הסוד הוא כבר לא סוד.

אז אם DRM כ"כ לא אפקטיבי, למה בעצם הוא עדיין קיים? למה חברות משקיעות כ"כ הרבה זמן וכסף בפיתוח תוסף שחוץ מלפגוע במשתמשים כשרים, לא עושה הרבה? התשובה איננה פשוטה. ככל הנראה הסיבה העיקרית היא לא עקשנות של מפתחות משחקים, אלא דווקא חברות הוצאה לאור. כשחברת הוצאה לאור בוחנת משחק, היא דורשת סוג של "ביטוח" שהמשחק אכן ימכור עותקים. אם המפתחת נמנעת מלכלול איזשהו סוג של DRM, המו"ל יסתייג מלהשקיע כסף ולהסתכן. מו"לים ומשקיעים רבים נשענים על סטטיסטיקות פיראטיות שלא בהכרח רלוונטיות לרווחיות או ל-DRM. אחת מהנחות היסוד השגויות של מקבלי ההחלטות היא שכל עותק שהורד באופן בלתי חוקי מהווה מכירה שלמעשה נגנבה. לא כך הדבר. קודם כל, רבים מהפיראטים מלכתחילה לא מוכנים לשלם על משחקים. אם הם לא יוכלו להשיג את המשחק באופן חינמי, הם לא ישיגו אותו כלל. שנית, לא מעט שחקנים שרכשו עותקים חוקיים מורידים את המשחק באופן בלתי חוקי, כדי להמנע מאיימת ה-DRM. ישנם גם אנשים שיורידו משחק ולאחר מכן יקנו אותו. בכל מקרה, זה כלל לא משנה. ניהול זכויות דיגיטליות הוא קונספט כושל מתחילתו ועד סופו, וחבל לציבור הגיימרים שצריך להתמודד איתו, חבל למפתחות שצריכות להשקיע בו זמן, במקום בפיתוח במשחק עצמו, וחבל גם למו"לים, שכנראה מאבדים חלק מהרווחים על DRM. חבל לכולנו.

לפני כשלושה שבועות, ב-22 לספטמבר, ארגון "ויקיליקס" שחרר מסמכים מסווגים של צבא ארה"ב מהמלחמה בעיראק. מדובר בהדלפה הגדולה ביותר בהסטוריה – למעלה מ-391 אלף מסמכים. המסמכים מפרטים אירועים, התקלויות, כוחות, מצבורי נשק ועוד שלל פיסות מידע אחרות שנאספו בידי האמריקאים במהלך שהותם בעיראק. מאוסף המסמכים האדיר קובץ מידע סטטיסטי לגבי אבדות ופצועים כתוצאה מכל הקרבות שכללו את אזרחי עיראק, צבא עיראק, הכוחות ה"מורדים", וכוחות הקואליציה: 109,032 אבדות, הכוללות 66,081 אזרחים, 23,984 כוחות "מורדים", 15,196 מהכוחות העיראקים ו-3,771 כוחות קואליציה.

הדמיון הרב בין ההתרחשויות בעיראק והתיחסות הצבא האמריקני אליהן לבין ההתרחשויות בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והתיחסות צה"ל אליהן הוא מדהים. קודם כל, רק מהתבוננות שטחית במספר ההרוגים ניתן למצוא הקבלות. במהלך המלחמה בעיראק, למעלה מ-60% מההרוגים הם אזרחים. ע"פ "בצלם", במהלך מבצע "עופרת יצוקה", למעלה מ-54% מההרוגים היו אזרחים (762 פלסטינים, 3 ישראלים). במסמכים מתוארים מקרים של התעללות, אינוס, עינוי ואף רצח בידי חיילים עיראקים שמעולם לא נחקרו. בחלק מההתקלויות תועדו אזרחים שנהרגו ככוחות אויב, ובמקרים אחרים, ממשלת ארה"ב הכחישה את מותם בעוד מסמכי הצבא מראים אחרת – 15,000 אזרחים הרוגים שלא זכו להודאה רשמית. כל אלה מזכירים אירועים שתוארו בדו"ח גולדסטון, אם כי בסקלה קטנה בהרבה.

למרות החלטת ממשלת ישראל לדחות בתוקף את מסקנות דו"ח גולדסטון, השנה נחקרו ואף הורשעו מספר חיילים בעברות שיוחסו להם בדו"ח. זאת כמובן רק לאחר רעש בינלאומי ולחץ שפעל על ישראל מכל הכיוונים. כעת, צריך רק לחכות שארה"ב ועיראק יחלו לחקור את חייליהם, כמו שכבר דורשים מהן לעשות.

ואני אומר – Ya got Goldstone'd.

בשנים האחרונות נוצרת מגמה של חזרה לשורשים. יותר ויותר משחקים משחזרים ז'אנרים שגוססים, או יותר נכון, גססו. אני זוכר שבשנות האלפיים המוקדמות היתה דאגה בקשר למשחקי 2D. כולם היו בטוחים שהמימד הנוסף יכחיד את המבט הצידי שליווה אותנו במשך יותר מעשור. האמת היא שלמשך תקופה מסוימת זה היה נכון – כמעט כל הז'אנרים עברו שינוי והתאמה למימד הנוסף.

עשור לאחר מכן, קהילת הגיימינג כמהה למשחקים עם ניחוח של פעם. משחקים מהימים בהם היו יושבים שניים, או שלושה, או ארבעה חברים מול המסך, כשלכל אחד שלט ביד. האינטרנט המהיר היווה סיבה נוספת לדאגה, ואכן גיימרים הורחקו אחד מן השני, כל אחד לביתו ומסכו. לאחר שנים של געגועים וארמדה של משחקי יריות מגוף ראשון, החלו לצוץ משחקים בניחוח של פעם.

ההכרות הראשונה שלי עם חידוש של משחק עתיק יומין היתה עם Bionic Commando: Rearmed, שיצא ב-2008, 20 (!) שנים אחרי המקור. המשחק שיחזר בצורה מושלמת את המשחקיות של קודמו, עם מגע של מודרניות. היוזמה בורכה והמשחק התהדר בביקורות חיוביות ביותר. כמובן ש-BC:R הוא לא המשחק המוחדש הראשון שיצא, אך הוא זכה לפופולריות אדירה, והפלטפורמה שלו (Xbox Live Arcade/PlayStation Network) ראתה עוד ועוד משחקים בסגנון רטרו. סדרת Mega Man שלא ראתה משחק 10 שנים, הוחייתה עם Mega Man 9, שגם הוא נחל הצלחה וכתוצאה, השנה יצא Mega Man 10.

ז'אנר ה-beat 'em up שנחשב לנחלת העבר וההסטוריה עשה קמבק רציני עם Castle Crashers, שאיתו כבר ביליתי מספר שעות. המשחק של Scott Pilgrim יצא מעט זמן לפני הסרט, בקריצה ברורה לגיימרים של העבר, עם הרבה מאוד אזכורים למשחקים ישנים, ועם גרפיקת רטרו מיושנת. משחק נוסף מוצלח שברך את הז'אנר הוא Shank המרשים ויזואלית, שאותו נחמד מאוד לשחק עם חבר.

Rayman, שהוא המשחק השני שקניתי אי פעם, עבר הפיכה מסיבית והוסב למשחק מסיבות עם יציאתו של Rayman Raving Rabbids. סך הכל משחק חביב אך בלי קשר לריימן או למשחקיות שלו, שננטשה אחרי Rayman 3. לשמחתי, גל הרטרו הפיח רוח חיים גם בריימן, שיופיע בציבור במשחק הבא בסדרה – Rayman Origins.

ומשחק אחרון חביב לסיום, שויזואלית הוא מאוד רטרו, אבל המשחקיות שלו דווקא לא – VVVVVV. משחק עם מוזיקת רטרו רצינית וגרפיקה פשטנית ביותר. גם עליו אמליץ בחום, למרות שהוא דורש הרבה סבלנות – לפעמים הוא מאתגר עד כדי תסכול. מצד שני, האתגר הוא חלק גדול ברטרו, ואחת הסיבות שרבים התגעגעו אליו. אני מקדם אותו בברכה.

היום סירה ובה פעילי שמאל יהודים שהשתתפו – במה שנראה כבר כטרנד חדש – במשט לחופי עזה, נעצרה ע"י כוחות צה"ל טרם הגעתה ליעדה. על הסירה ניצול שואה, אב שכול לבת שנהרגה בפיגוע, ועוד 7 אחרים. מטרתו של המשט היתה לשבור את המצור על עזה, ולשדר לישראל ולשאר העולם שלא כל הישראלים ו/או היהודים תומכים במדיניות ישראל. דובר צה"ל שחרר קטע וידאו קצר המראה את ההשתלטות ה"שקטה" על הסירה. צה"ל קרא למשט "פרובוקציה מיותרת" והביע זלזול ביעודו של המשט שכן לא היה על הסירה ציוד הומינטרי רב.

ועכשיו, אחרי שסיימנו עם ההסברה, נעבור למה שכנראה קרה על הסירה באמת. פעיל השמאל יונתן שפירא (ההוא של איה כורם) טען כי ההשתלטות כלל לא היתה שלווה, וכי החיילים התנפלו והרביצו לפעילים, שלטענתו לא התנהגו בצורה אלימה. כתב ערוץ 10 אלי אושרוב מגבה את טענות שפירא, ואומר כי נעשה שימוש בשוקר חשמלי, שלאחריו שפירא נגרר אל ספינת חיל הים.

אפילו במבט ראשון בוידאו שדובר צה"ל שחרר ניתן לראות שכולו חתוך וערוך. השאלה היא, מה קרה שם באמת, בין הקטעים שצה"ל בחר להראות לציבור?

ליאם פוקס, מזכיר ההגנה הבריטי

באוקטובר הקרוב יצא אל העולם הכותר החדש בסדרת המשחקים Medal of Honor. עד כה, כל המשחקים בסדרה התרחשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה, הסדרה מבצעת פניה חדה למלחמה באפגניסטן. במשחק החדש כל שחקן יכנס לנעליו של לוחם אמריקאי מהכוחות המיוחדים מהשורה הראשונה (Tier 1). זאת, כמובן, בהינתן והוא משחק במערכה לשחקן יחיד.

ברגע ששחקנים מתעמתים אחד מול השני במצב מרובה משתתפים, מתחלקים לשתי קבוצות: הכוחות האמריקאים מול כוחות הטאליבן. אם מזכיר ההגנה הבריטי ליאם פוקס לא היו בוחר להיות מגוחך, כאן הייתי מסיים לדבר על ההיבט הזה ועובר לפרטים הטכניים יותר של המשחק; אבל פוקס החליט למתוח ביקורת קשה על ההיבט הזה של המשחק.

"זה מזעזע שמישהו יחשוב שזה מקובל לשחזר את מעשי הטאליבן. בידי הטאליבן, ילדים איבדו אבות ונשים איבדו בעליהם", פוקס טען בזעם. הוא לא הסתפק באמירה אמוציונלית וחסרת רלוונטיות אחת, והמשיך במסע ההכפשה שלו: "אני נגעל וכועס. קשה להאמין שאזרח כלשהו של מדינתנו ירצה לקנות משחק שכולו כה לא-בריטי". ואני שואל, מהו משחק בריטי? אולי משחק בו אתה שולח שליש מהכוח הצבאי שלך לפלוש למדינה כדי להשמיד את נשקיה להשמדה המונית שלא קיימים?

בכל מקרה, פוקס המשיך בהתקפה שלו על המשחק וקרא להחרמתו: "אני מפציר בקמעונאים להביע את תמיכתם בכוחות המזוינים שלנו ולהחרים את המוצר חסר הטעם הזה". מפיצת המשחקים, Electronic Arts, לא נשארה חייבת, ודוברת מטעמה השיבה לטענות עם הסבר הגיוני, אמיתי, ויותר מכל, ראוי: "המסגרת של Medal of Honor החדש בסך-הכל משקפת את העובדה שלכל עימות יש שני צדדים. אנחנו נותנים לגיימרים את ההזדמנות לשחק את שניהם. רובנו עושים את מגיל 7: מישהו משחק את השוטר, אחר משחק את הגנב.

"במשחק מרובה משתתפים של Medal of Honor, מישהו צריך לשחק את הטאליבן".

כל הכבוד ל-EA על תגובה כנה ומאוזנת. במרוצת השנים הספקתי להרוג ולהיהרג ע"י זומבים, נאצים, ערפדים, רוסים, אמריקאים, שרברבים איטלקים, דרקונים ואפילו השטן בכבודו ובעצמו. לא יקרה שום דבר לכבוד הבריטי אם יסתכלו על הטאליבן כעוד גורם עם אג'נדה, שנלחם על עקרונותיו.