מלחמת שחרור הנכבה

פורסם: 07/01/2012 ב-פוליטיקה
תגים: , , ,

הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בקרב ישראלים מתמקד ברובו בשאלת הויתורים הישראלים והתנאים בהם ישרור שלום בר קיימא. בדרך-כלל אנשים דנים על נסיגות טריטוריאליות, הסדרים בטחוניים, מתן חופש הגעה למקומות הקדושים, דילמת הפליטים הפלסטינים, ועתיד הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. ישנם רעיונות רבים, משני צדי המפה הפוליטית, כיצד ניתן לממש כל אחת מן הסוגיות הללו: גבולות 67', סיפוח גושי ההתנחלויות, העברת שטחים המיושבים ע"י פלסטינים בישראל למדינה הפלסטינית, שליטה של צד שלישי בירושלים הקדושה, מדינה פלסטינית מפורזת, שליטה ישראלית במרחב האווירי, נוכחות צה"ל בבקעת הירדן, שליטת ישראל במעברי הגבולות.

הנפת דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור

מבלי להכנס להתכנות של רבות מן הפנטזיות הישראליות (והפלסטיניות), ההנחה היא שלאחר סיכום הסדרים כאלה או אחרים, תהיה הכרה הדדית בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, יגיע קץ התביעות ההדדיות, ושלום ינחת סוף סוף על מחוזותינו. למעשה, רבים מן הישראלים מציבים את הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כתנאי מקדים למו"מ. ההנחה הישראלית הרווחת, ואף עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הן שהגורם שמונע דו-קיום ורב-תרבותיות הוא הסרבנות הפלסטינית להכיר בזכויות העם היהודי בארץ ישראל. תפיסה זו בעייתית לא רק מפני שעצם כניסה למו"מ מהווה הכרה בישות איתה מנהלים אותו, אלא גם מפני שישראל עצמה מסרבת להכיר בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית.

ממשלות ישראל לאורך ההסטוריה, ובייחוד זו הנוכחית, אימצו את הנרטיב שמתכחש לזכות הפלסטינים להגדיר עצמם כעם. הטענה בוקעת גם מפיו של גדול הנצים האמריקאים, ניוט גינגריץ'. "עם מומצא" הם קוראים לפלסטינים. עם, כהגדרה, הוא קבוצת אנשים המגדירים עצמם כעם ע"פ ההסטוריה, המיקום הגיאוגרפי, השפה והתרבות המשותפים להם. לא קיים עם שלא הומצא. עמים קמים ונופלים כל הזמן, ואנו עדים לשינויים האלה ולדרישות של עמים לעצמאות גם היום.

גופות יהודים בשואה

מרכיב עיקרי שנדרש על מנת ליצור אווירה חיובית בין העמים הוא אכן הכרה הדדית, אך זהו רק צעד ראשוני בדרך לשינוי המציאות ולנרמול היחסים. ישנו צעד, חשוב באותה מידה – ואולי אף חשוב יותר – שישראל צריכה לעבור. צעד זה הוא צעד סיום ההכחשה; הצעד הקשה ביותר, שהשלכות ההמנעות ממנו הן חוסר אמון בסיסי ודיאלוג כפוי ושקרי. המציאות מלמדת כי לא נראה כי ישראל או מרבית תושביה מוכנים להכיר בקרע הגדול היותר בין העמים – הנכבה. אנחנו, בתור יהודים ישראלים, צריכים לזכור שהנכבה היא האסון הקולקטיבי בהסטוריה של העם הפלסטיני. הטרגדיה הגדולה ביותר שלהם. הכחשת אירוע בסדר גודל כזה, אירוע שצרוב בתודעה של עם שלם, מהווה מכשול אדיר בהדברות בין העם למכחיש. כאשר אנו נתקלים באדם המכחיש את השואה שלנו – שואת העם היהודי – אנו מתייחסים בביטול גמור לאותו אדם; אנטישמי שאין טעם להדברות עמו. שואת העם היהודי היא אירוע שצלקותיו עדיין נראות בקרב יהודים בכלל ובקרב ישראלים בפרט. הכחשת השואה היא כמו הכחשת עצם קיומנו. האם זה אפשרי מבחינתנו לכונן יחסים תקינים עם הנהגה שמכחישה את השואה?

גופות ארמנים בטורקיה

לראיה, אם נבחן אומה אחרת – טורקיה – שמכחישה את הזוועות אשר בצעה, נמצא אותה ביריבות עם הארמנים, שלא נראה שתסתיים בזמן הקרוב. האימפריה העות'מאנית פעלה במהלך מלחמת העולם הראשונה להפטר מהמיעוט הארמני בה. תחת מעטה של גירוש מסיבי, ארמנים הובלו למחנות מוות, או הוצעדו בשיירות ללא מזון, לקראת מותם. עד עצם היום הזה מסרבת טורקיה להכיר בטרגדיה הזו, וניתן לראות איך סירובה משפיע על יחסיה עם הארמנים בטורקיה עצמה ומחוצה לה. על אף שטורקיה היתה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות ארמניה לאחר התפרקות ברית המועצות, היחסים בין המדינות נותרו עכורים עקב סירוב טורקיה להכיר במציאות. עמדתה הרשמית של טורקיה היא כי לא היתה מטרה מכוונת לטבוח בארמנים, וכי רובם מתו ממחלות וממחסור במזון. טורקיה גם טוענת כי מתו לכל היותר כמה מאות אלפים, כאשר ההנחה הרווחת היא כי למעלה ממליון ארמנים נהרגו. חלק ממדינות העולם מכירות ברצח העם הארמני, וישראל ככל הנראה – עכשיו כשיחסיה עם טורקיה ממילא בשפל – תצטרף אליהן בשעה טובה. טורקיה תהיה חייבת במוקדם או במאוחר להכיר בעובדות, כדי לנרמל את היחסים עם המדינות שמכירות בהסטוריה, ועם האומה הארמנית עצמה.

גופות פלסטינים בישראל

בחזרה למציאות הישראלית-פלסטינית, כולנו מכירים את הנרטיב הישראלי-ציוני לפיו אומות העולם החליטו לחלק את שטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל/פלסטין לשתי מדינות – אחת ליהודים ואחת לערבים. לכאורה, האומה הערבית לא הסכימה לחלוקת השטח ופתחה במערכה צבאית נגד ישראל, שבסופה היהודים ניצחו וכבשו עוד שטח. לסיפור הזה יש גם את הנרטיב הפלסטיני, הנכבה, שאותה ישראל מכחישה בכל תוקף. למעשה, לימוד הנרטיב הפלסטיני, גם בבתי ספר של אזרחי ישראל הפלסטינים, אסור לפי חוק, ובית ספר שילמד על הנכבה מסתכן בשלילת תקצובו ע"י המדינה. אם לא יעשו מאמץ מסוים, יהודים ישראלים לא ילמדו על הטרגדיה של הפלסטינים – הגירוש, הטבח, והמנוסה ההמונית של מאות אלפי ילידי המקום.

ניתן ללא קושי רב למצוא הקבלות בין התנהלות ישראל לזו של טורקיה. ההשלכות האפשריות של הכרה באחריות למעשים כאלו ברורות: אובדן אגו לאומי, פיצויים לפליטים, החלת חוקים חדשים על מנת ליצור אפליה מתקנת, וכו'. ברור לחלוטין שזה לא צעד קל עבור מדינה. אולם, צעד זה הינו הכרחי. בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו, גם לאחר הגעה להסדרים בנוגע לגבולות ולבטחון, פלסטין וישראל יהיו ביחסים תקינים. מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, קורבנות הנכבה, ואזרחי ישראל הפלסטינים מחכים להתנצלות והכרה מישראל. שלום אמיתי לא ישרור כאן עד שישראל לא תתעשת, תפסיק לשקר לעולם ולעצמה, ותתמודד עם העבר החשוך שלה. ישראל חייבת זאת לעצמה, ולעם איתו היא מצפה להגיע להסדר.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. O/m הגיב:

    אתה באמת חושב שאנחנו צריכים לבקש סליחה על זה שניצחנו במלחמה שלא אנחנו יזמנו אפילו?

    • אני לא טוען שאנחנו צריכים להתנצל על ניצחון במלחמה. המלחמה אכן נכפתה עלינו, ובסופו של דבר ניצחנו – אבל אני לא חושב שזה רלוונטי. גם גרמניה הפסידה במלחמה, ואני משוכנע שאתה חושב שזה ראוי היה שתתנצל.

      למלחמת העצמאות היו השלכות על מאות אלפי אנשים שעד היום הם במעמד פליטים. במלחמה היו מקרי טבח לא מעטים (שהם כמובן לא לגיטימים בשום מצב, גם לא מלחמה), ועוד עובדות שהזכרתי וגם כאלה שלא הזכרתי. לעניות דעתי אלה עובדות שראוי שנתנצל עליהן.

      גם אם אתה חושב שכל השלכות המלחמה הן לגיטימיות, אנחנו מדברים על הקרבה מסוימת (שגם עליה דיברתי) שתשרת את נרמול היחסים. לאגו אין פה משחק וזה יהיה קצת חבל אם הפלסטינים ואנחנו נמשיך להיות במצב עוין רק משום שאנחנו לא מוכנים להתנצל על משהו שהפלסטינים רואים בו טרגדיה, ואנחנו חושבים שהוא לגיטימי.

      • O/m הגיב:

        אני חושב שההשוואה לגרמניה וטורקיה לא נכונה פה בכלל. עדיין לא ביצענו רצח עם בכל זאת. בסה"כ כבשנו את הארץ.
        אפשר להגיד שניתן להימנע לגמרי ממקרים כמו שציינת בלינק. לדעתי במלחמה אפשר רק למזער כאוס אבל כאוס כלשהו עדיין ישרור.

        אני לא חושב שאם מדינת ישראל תתנצל על מה שזה לא יהיה שהם רוצים שנתנצל עליו יקרה משהו דרמטי ביחסים. מקסימום ימצא תירוץ אחר ללמה אנחנו עדיין לא בסדר.
        ובכלל, מה שאתה אומר על נרמול היחסים אפשר לזרוק לכל כיוון. כמו שאנחנו לא מוכנים להקריב ככה גם הם לא והדדלוק נמשך…

        • אני לא משווה את היקף או אופי האירועים, אלא את המצב ביחסים בין הגופים שקשורים אליהם, ואיך הצד הקורבן תופס את האירוע. ללא ספק לשואה ולנכבה אין הרבה במשותף.

          אני לא חושב שלאחר התנצלות יגור זאב יהודי עם כבש פלסטיני, אבל אני כן מאמין שהיא הכרחית כדי שמצב כזה יתאפשר.

          ללא ספק גם הפלסטינים צריכים לעכל כמה דברים לגבי היהודים בכלל והציונות בפרט. מהנסיון שלי, פלסטינים מתקשים להזדהות עם הנרטיב הישראלי כמו שישראלים מתקשים להזדהות עם הנרטיב הפלסטיני. אני בעד לנסות לנרמל את היחסים, ולא להרים ידיים כי לשני הצדדים יש קשיים להקריב.

          אני די משוכנע שבמוקדם או במאוחר ישראל תביע התנצלות, הפליטים יפוצו, וכו'. בהנחה זו, אתה חושב שיש סיבה כלשהי לא לקחת צעד שיקדם את נרמול היחסים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s