ארכיון רשומות מהקטגוריה "גיימינג"‏

בשנים האחרונות נוצרת מגמה של חזרה לשורשים. יותר ויותר משחקים משחזרים ז'אנרים שגוססים, או יותר נכון, גססו. אני זוכר שבשנות האלפיים המוקדמות היתה דאגה בקשר למשחקי 2D. כולם היו בטוחים שהמימד הנוסף יכחיד את המבט הצידי שליווה אותנו במשך יותר מעשור. האמת היא שלמשך תקופה מסוימת זה היה נכון – כמעט כל הז'אנרים עברו שינוי והתאמה למימד הנוסף.

עשור לאחר מכן, קהילת הגיימינג כמהה למשחקים עם ניחוח של פעם. משחקים מהימים בהם היו יושבים שניים, או שלושה, או ארבעה חברים מול המסך, כשלכל אחד שלט ביד. האינטרנט המהיר היווה סיבה נוספת לדאגה, ואכן גיימרים הורחקו אחד מן השני, כל אחד לביתו ומסכו. לאחר שנים של געגועים וארמדה של משחקי יריות מגוף ראשון, החלו לצוץ משחקים בניחוח של פעם.

ההכרות הראשונה שלי עם חידוש של משחק עתיק יומין היתה עם Bionic Commando: Rearmed, שיצא ב-2008, 20 (!) שנים אחרי המקור. המשחק שיחזר בצורה מושלמת את המשחקיות של קודמו, עם מגע של מודרניות. היוזמה בורכה והמשחק התהדר בביקורות חיוביות ביותר. כמובן ש-BC:R הוא לא המשחק המוחדש הראשון שיצא, אך הוא זכה לפופולריות אדירה, והפלטפורמה שלו (Xbox Live Arcade/PlayStation Network) ראתה עוד ועוד משחקים בסגנון רטרו. סדרת Mega Man שלא ראתה משחק 10 שנים, הוחייתה עם Mega Man 9, שגם הוא נחל הצלחה וכתוצאה, השנה יצא Mega Man 10.

ז'אנר ה-beat 'em up שנחשב לנחלת העבר וההסטוריה עשה קמבק רציני עם Castle Crashers, שאיתו כבר ביליתי מספר שעות. המשחק של Scott Pilgrim יצא מעט זמן לפני הסרט, בקריצה ברורה לגיימרים של העבר, עם הרבה מאוד אזכורים למשחקים ישנים, ועם גרפיקת רטרו מיושנת. משחק נוסף מוצלח שברך את הז'אנר הוא Shank המרשים ויזואלית, שאותו נחמד מאוד לשחק עם חבר.

Rayman, שהוא המשחק השני שקניתי אי פעם, עבר הפיכה מסיבית והוסב למשחק מסיבות עם יציאתו של Rayman Raving Rabbids. סך הכל משחק חביב אך בלי קשר לריימן או למשחקיות שלו, שננטשה אחרי Rayman 3. לשמחתי, גל הרטרו הפיח רוח חיים גם בריימן, שיופיע בציבור במשחק הבא בסדרה – Rayman Origins.

ומשחק אחרון חביב לסיום, שויזואלית הוא מאוד רטרו, אבל המשחקיות שלו דווקא לא – VVVVVV. משחק עם מוזיקת רטרו רצינית וגרפיקה פשטנית ביותר. גם עליו אמליץ בחום, למרות שהוא דורש הרבה סבלנות – לפעמים הוא מאתגר עד כדי תסכול. מצד שני, האתגר הוא חלק גדול ברטרו, ואחת הסיבות שרבים התגעגעו אליו. אני מקדם אותו בברכה.

מודעות פרסומת

12 שנים לאחר ש-StarCraft יצא לאור, יוצא משחק ההמשך שלו – StarCraft II.

ז'אנר האסטרטגיה הוא אחד הז'אנרים הפחות אהובים עלי. באופן כללי אני חושב שאין כמעט גיוון בז'אנר, והמשחקים שכן מחדשים, נעשים משעממים בעצמם לאחר כמה משימות. StarCraft היה מקרה מיוחד. השוני המהותי בין הגזעים שלו – ה-Terran, ה-Zerg וה-Protoss היה תוסף חיוני לז'אנר שריענן. למרות הגיוון, המשחק נותר מאוזן, מה שתרם להיותו משחק חדשני ומאתגר. לפני 12 שנים, כשבישראל Dial-up עדיין היה הדבר נפוץ ביותר, שחקתי StarCraft עם חברים ברשת מקומית.

כמובן שאני לא היחיד שחשב ש-StarCraft הוא מיוחד במינו. בקוריאה הדרומית, StarCraft הוא הספורט הלאומי, בדומה לכדורגל בארץ ופוטבול בארה"ב. זה אומר שמשדרים שם טורנירים של המשחק בשידור ישיר בערוץ לאומי, עם קריין. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום.

StarCraft הוכר ע"י רבים כמשחק האסטרטגיה הטוב ביותר של כל הזמנים. המפתחת – Blizzard – היתה נתונה תחת לחץ כבד של המעריצים, ותחת לחץ כבד עוד יותר של הקוריאנים, והכריזה ב-2007 על משחק ההמשך – StarCraft II.

השאלה הנשאלת היא, איך לעזאזל עומדים בציפיות של קהל המעריצים של משחק כמו StarCraft? בחודשים שקדמו ליציאת StarCraft II הייתי די אדיש כלפיו. שבועיים לפני שהוא יצא, גיליתי שיש לו השקת חצות גם בארץ; בנקודה זו נשברתי. מעולם לא הייתי בהשקת חצות, אבל הרגשתי של-StarCraft II מגיע הכבוד. הזמנתי את המשחק במחיר שאני מתבייש לציין, ובחצות ליל ההשקה רכבתי על אופניי אל החנות. הם השמיעו שם מנגינת רקע מהמשחק, והיו מספר אנשים שעמדו בתור. כולם כמובן דיברו על המשחק, ואני מודה שהתרגשתי.

כשהגעתי הביתה הראיתי את האצבע המשולשת לכל ידידי האמריקאים שנאלצו לחכות לפחות עוד 7 שעות עד שהשעון יורה 00:00 במחוזותם, הכנסתי את הדיסק לכונן, ומאז לא עדכנתי את הבלוג, עד עכשיו. משחק ההמשך למשחק האסטרטגיה הטוב ביותר בכל הזמנים הוא משחק האסטרטגיה הטוב ביותר בכל הזמנים. רוצו לשחק.

ישנם אנשים שעולם המשחקים שלהם מסתכם בשולה המוקשים וסוליטר (אולי גם לבבות). אני מתקשה להבין איך אדם שחי בחברה שלנו יכול לפספס מדיה שלמה; הדבר שקול לאדם שמעולם לא ראה סרט. מאחורי גבם של אותם אנשים מתנהל עולם חי ותוסס שפשוט בלתי-נראה לעיניהם. לאנשים האלה יש עניין מזערי אם בכלל בעולם הזה, והחשיפה שלהם אליו תלויה בסקרנותם שלעיתים נדירות מאוד מתעוררת. בתור גיימר נלהב, אני מחויב לחשוף כמה שיותר אנשים לתחביב העיקרי שלי. אני יודע שיש מספיק ז'אנרים כדי שכל אחד ימצא משהו שהוא אוהב, אבל איך חושפים אדם ללא כל רקע לעולם הזה?

איזה סרט הייתם ממליצים לאדם שמעולם לא ראה סרטים? מפתה להראות יצירות מופת עמוקות ובעלות המון ניואנסים, אבל צופה טרי יפספס את המסרים הללו ולא "יבין" אותם; נדרש סרט פשוט אך מרשים. אותו הדבר חל גם על משחקי וידאו. כשאני רוצה לחשוף מישהו ששיחק רק במשחקי פייסבוק למשחקים "אמיתיים", אני אאלץ לוותר על Mass Effect. מה שווה כל העלילה, העולם המפורט, האפשרויות המגוונות, אם לא ניתן להעביר אותם בזמן סביר לצופה מן הצד? איך משכנעים בתול-משחקים ש-World of Warcraft מציע אינסוף שעות הנאה בעולם מאסיבי עם כמות שחקנים עצומה, כשכל מה שהוא רואה זו דמות בחליפה מגוחכת רצה וקופצת ביער? מהן שווין של עשר דקות רצופות אקשן של Left 4 Dead אם לצופה אין שמץ של מושג מה מתרחש על המסך?

הבנתי שאין מה לעשות – את המשחקים האיכותיים ביותר נאלץ להשאיר להמשך, כשלשחקן הטרי יהיו האמצעים לקלוט את כל האינפורמציה בקצב שהיא אמורה לעבור בינו לבין המשחק. מצאתי את עצמי יושב בדירתי עם ידידה שהתעוררה אצלה הסקרנות לאחר שהיתה עדה ללהט שלי למשחקים, ואחרי שראתה את ספריית משחקי הפלייסטישן 3 שלי. "בוא תראה לי איזה משחק מגניב", היא אמרה. חשבתי על המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם, ואילו משחקים יענו לדרישות שהצגתי. איזה משחק קליל, שנון, פשוט אך מרשים אני מכיר? התשובה לא אחרה לבוא. "אני יודע בדיוק איזה משחק להראות לך!", אמרתי, והפעלתי את Portal.

המשחק עלה והתחלתי לחשוש; יכול מאוד להיות שהיא תאבד את סבלנותה לפני שמשהו מרגש יתרחש במשחק. אולי כדאי שאפעיל אותו מנקודה יותר מתקדמת? החלטתי לנסות את מזלי בכל זאת, ו-Valve סיפקו לי עקומת למידה מצוינת עם מספיק זמן כדי להדגים ולהסביר מה קורה במשחק ומה המטרה של השחקן. ההתלהבות לא אחרה לבוא: "אדיר!! וואו זה מטורף!", אמרה עם חיוך רחב על פניה. כדי לקצר את הסיפור וכדי להמנע מספויילרים מיותרים – בסופו של יום היא צפתה בי משחק את Portal מתחילתו ועד סופו.

לאחר כמה ימים, הצלחת המבצע המסיונרי שלי באה לידי ביטוי: "תגיד, יש לך משחק להמליץ לי עליו?", היא שאלה. "הממ, תני לי רגע לחשוב. איזה סוג משחק מושך אותך? מה את מצפה למצוא במשחק טוב?" השבתי. היא הרהרה כמה רגעים ותיארה את מה שמכונה "קווסט" או משחק הרפתקה. הראיתי לה קצת מ-The Neverhood וסרטון של The Longest Journey. היא אישרה את ההמלצה.

אני חושב שמשחקי וידאו יכולים לדבר אל כל אחד. פשוט צריך למצוא את הז'אנר הנכון – בדיוק כמו בסרטים. "זה רק קצה הקרחון", אמרתי לה. "ברוכה הבאה לעולם המשחקים!"

באופן עקרוני, אני גיימר של PC; לא יעזור כלום. גדלתי עם מחשב בבית מאז שאני זוכר את עצמי. בגיל שלוש – כבר סיימתי את Ancient Empires. האגדה Alley Cat ו-Zaxxon אלה המשחקים הראשונים שעיצבו את מי שאני היום, או לפחות כך אני רוצה להאמין. עוד בהיותי תלמיד כיתה א', ערכתי את קצבי ה-spr. (קבצי sprite) של Golden Axe. חלק מהניסויים היו יחסית מוצלחים, חלקם קצת פחות (נסו לשחק רבע עוף, למשל). כבר בשלבים ההם למדתי על בשרי מה הם באגים. הרי אי אפשר לצפות מרבע עוף או שיקוי קסמים להוות איום כלשהו על אבירים ודרקונים.

זה לא שלא הכרתי את עולם הקונסולות, היה לי "מגהסון" בבית, אבל עמוק בפנים, תמיד ראיתי בו קופסא מיושנת ומוגבלת שהמשחקים שלה תחומים ע"י הרצון המדויק של המפתחים. אך מה לעשות, בתור גיימר, לא רציתי לפספס את אוצר ההדמנויות שתחום ע"י הקונסולות. ימי הגיימינג הבהירים ביותר בילדותי היו מול מסך הטלויזיה, בעודי משחק בפלייסטישן 1 עם חברים. למדתי לאהוב גם את העולם הזה, אבל הוא לא יכל להשתוות לחופש ולקידמה שה-PC הציע.

המשכתי עם השנים לרקוד על שתי החתונות, כשהפלייסטישן 2 שלי מושאר על אש קטנה בשביל המשחקים הבלעדיים שלו – אלו שלא אוכל לחוות גם עם תריסר מחשבי PC. לאט לאט נדמה היה שאני מורגל לרעיון שיש משחקים ש"שייכים" לפלייסטישן; משחקים שהמשחקיות שלהם זורמת חלק בסביבת הפלייסטישן הטבעית שלהם. למרות כל זאת, תחושות השליטה והמיצוי של משחקי ה-PC השאירו לפלייסטישן הרבה מה ללמוד.

כך עבר וחלף לו עוד דור של קונסולות, ותרמית הבלעדיות נחשפה: מספר המשחקים שנשארים בלעדיים לקונסולה מסויימת הוא מצחיק. לצורך השוואתי, כרגע יש לי תריסר משחקים בלעדיים לפלייסטישן 3 – כמעט ארבע שנים אחרי שהוא יצא. בשלושה מהם עוד לא שיחקתי, ואחד אחר די גרוע. הבנתי שכל מה שצריך לעשות הוא פשוט לחכות תקופה מסוימת (לעיתים שבועות, לעיתים חודשים) עד שהמשחק המיוחל יצא ל-PC. כך אני אקבל אותו עם תחושת השליטה והמיצוי היחודית, ובנוסף כמובן, עם גרפיקה משופרת.

GTA IV הוא אחד המשחקים המשובחים שיצא לי לשחק בהם. ידעתי שהוא יהיה אחד כזה לפני שהוא יצא, וממש לא התכוונתי לחכות את שבעת החודשים הארוכים עד שיצא גם ל-PC. ובכלל, סדרת GTA היתה אחת סדרות המשחקים ה"שייכות" לפלייסטישן. כאמור, זו היתה בחירה מוצלחת בהיעדר כל חרטה. היתה רק בעיה אחת – תרמית הבלעדיות הכתה שנית: חבילות ההרחבה ל-GTA IV, יצאו בהתחלה רק ל-Xbox 360. לאחר מעל שנה (!) מיציאת ההרחבה הראשונה, וחצי שנה לאחר יציאת ההרחבה השנייה, יצא סוף כל סוף איגוד של שתיהן לפלייסטישן 3 ול-PC! רגע, ל-PC? חיכיתי עד עכשיו, למה שלא אתענג על החוויה העילאית?

החלטתי לחכות קצת עד שירדו המחירים (אחרי הכל, חיכיתי עד עכשיו, ויש לי משחקים שטרם הכנסתי לכונן ה-PS3). בעיתוי נהדר, Steam הציעה את איגוד ההרחבות בהנחה של 50% ל-PC. אחרי התלבטויות רבות, שכללו בעיקר טיעונים אי-רציונליים שלי נגד עצמי, הקלקתי על הכפתור ובצעתי את הרכישה. החוויה האולטימטיבית בהישג ידי! הפעלתי את המשחק, צפיתי בסרטון הפתיחה (עם גרפיקה משופרת) והתחלתי לנסוע. אחרי משך זמן דומה למספר השניות שעוברות בין הרגע שאדם מבין שהוא יצא אידיוט בפני רבים, לבין הרגע שהוא מובך, יצאתי מהמשחק.

השליטה במצלמה מחורבנת, אין רגישות במקשים של המקלדת, המיפוי שלהם גרוע, ובכלל, למה אני משחק GTA במחשב?

הייתי צריך לשלם כמה דולרים כדי להבין את מה שידעתי תמיד – יש משחקים שהקונסולה היא הסביבה הטבעית שלהם, גם אם ב-PC הגרפיקה טובה יותר.