ארכיון רשומות מהקטגוריה "פוליטיקה"‏

הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בקרב ישראלים מתמקד ברובו בשאלת הויתורים הישראלים והתנאים בהם ישרור שלום בר קיימא. בדרך-כלל אנשים דנים על נסיגות טריטוריאליות, הסדרים בטחוניים, מתן חופש הגעה למקומות הקדושים, דילמת הפליטים הפלסטינים, ועתיד הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. ישנם רעיונות רבים, משני צדי המפה הפוליטית, כיצד ניתן לממש כל אחת מן הסוגיות הללו: גבולות 67', סיפוח גושי ההתנחלויות, העברת שטחים המיושבים ע"י פלסטינים בישראל למדינה הפלסטינית, שליטה של צד שלישי בירושלים הקדושה, מדינה פלסטינית מפורזת, שליטה ישראלית במרחב האווירי, נוכחות צה"ל בבקעת הירדן, שליטת ישראל במעברי הגבולות.

הנפת דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור

מבלי להכנס להתכנות של רבות מן הפנטזיות הישראליות (והפלסטיניות), ההנחה היא שלאחר סיכום הסדרים כאלה או אחרים, תהיה הכרה הדדית בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, יגיע קץ התביעות ההדדיות, ושלום ינחת סוף סוף על מחוזותינו. למעשה, רבים מן הישראלים מציבים את הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כתנאי מקדים למו"מ. ההנחה הישראלית הרווחת, ואף עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הן שהגורם שמונע דו-קיום ורב-תרבותיות הוא הסרבנות הפלסטינית להכיר בזכויות העם היהודי בארץ ישראל. תפיסה זו בעייתית לא רק מפני שעצם כניסה למו"מ מהווה הכרה בישות איתה מנהלים אותו, אלא גם מפני שישראל עצמה מסרבת להכיר בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית.

ממשלות ישראל לאורך ההסטוריה, ובייחוד זו הנוכחית, אימצו את הנרטיב שמתכחש לזכות הפלסטינים להגדיר עצמם כעם. הטענה בוקעת גם מפיו של גדול הנצים האמריקאים, ניוט גינגריץ'. "עם מומצא" הם קוראים לפלסטינים. עם, כהגדרה, הוא קבוצת אנשים המגדירים עצמם כעם ע"פ ההסטוריה, המיקום הגיאוגרפי, השפה והתרבות המשותפים להם. לא קיים עם שלא הומצא. עמים קמים ונופלים כל הזמן, ואנו עדים לשינויים האלה ולדרישות של עמים לעצמאות גם היום.

גופות יהודים בשואה

מרכיב עיקרי שנדרש על מנת ליצור אווירה חיובית בין העמים הוא אכן הכרה הדדית, אך זהו רק צעד ראשוני בדרך לשינוי המציאות ולנרמול היחסים. ישנו צעד, חשוב באותה מידה – ואולי אף חשוב יותר – שישראל צריכה לעבור. צעד זה הוא צעד סיום ההכחשה; הצעד הקשה ביותר, שהשלכות ההמנעות ממנו הן חוסר אמון בסיסי ודיאלוג כפוי ושקרי. המציאות מלמדת כי לא נראה כי ישראל או מרבית תושביה מוכנים להכיר בקרע הגדול היותר בין העמים – הנכבה. אנחנו, בתור יהודים ישראלים, צריכים לזכור שהנכבה היא האסון הקולקטיבי בהסטוריה של העם הפלסטיני. הטרגדיה הגדולה ביותר שלהם. הכחשת אירוע בסדר גודל כזה, אירוע שצרוב בתודעה של עם שלם, מהווה מכשול אדיר בהדברות בין העם למכחיש. כאשר אנו נתקלים באדם המכחיש את השואה שלנו – שואת העם היהודי – אנו מתייחסים בביטול גמור לאותו אדם; אנטישמי שאין טעם להדברות עמו. שואת העם היהודי היא אירוע שצלקותיו עדיין נראות בקרב יהודים בכלל ובקרב ישראלים בפרט. הכחשת השואה היא כמו הכחשת עצם קיומנו. האם זה אפשרי מבחינתנו לכונן יחסים תקינים עם הנהגה שמכחישה את השואה?

גופות ארמנים בטורקיה

לראיה, אם נבחן אומה אחרת – טורקיה – שמכחישה את הזוועות אשר בצעה, נמצא אותה ביריבות עם הארמנים, שלא נראה שתסתיים בזמן הקרוב. האימפריה העות'מאנית פעלה במהלך מלחמת העולם הראשונה להפטר מהמיעוט הארמני בה. תחת מעטה של גירוש מסיבי, ארמנים הובלו למחנות מוות, או הוצעדו בשיירות ללא מזון, לקראת מותם. עד עצם היום הזה מסרבת טורקיה להכיר בטרגדיה הזו, וניתן לראות איך סירובה משפיע על יחסיה עם הארמנים בטורקיה עצמה ומחוצה לה. על אף שטורקיה היתה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות ארמניה לאחר התפרקות ברית המועצות, היחסים בין המדינות נותרו עכורים עקב סירוב טורקיה להכיר במציאות. עמדתה הרשמית של טורקיה היא כי לא היתה מטרה מכוונת לטבוח בארמנים, וכי רובם מתו ממחלות וממחסור במזון. טורקיה גם טוענת כי מתו לכל היותר כמה מאות אלפים, כאשר ההנחה הרווחת היא כי למעלה ממליון ארמנים נהרגו. חלק ממדינות העולם מכירות ברצח העם הארמני, וישראל ככל הנראה – עכשיו כשיחסיה עם טורקיה ממילא בשפל – תצטרף אליהן בשעה טובה. טורקיה תהיה חייבת במוקדם או במאוחר להכיר בעובדות, כדי לנרמל את היחסים עם המדינות שמכירות בהסטוריה, ועם האומה הארמנית עצמה.

גופות פלסטינים בישראל

בחזרה למציאות הישראלית-פלסטינית, כולנו מכירים את הנרטיב הישראלי-ציוני לפיו אומות העולם החליטו לחלק את שטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל/פלסטין לשתי מדינות – אחת ליהודים ואחת לערבים. לכאורה, האומה הערבית לא הסכימה לחלוקת השטח ופתחה במערכה צבאית נגד ישראל, שבסופה היהודים ניצחו וכבשו עוד שטח. לסיפור הזה יש גם את הנרטיב הפלסטיני, הנכבה, שאותה ישראל מכחישה בכל תוקף. למעשה, לימוד הנרטיב הפלסטיני, גם בבתי ספר של אזרחי ישראל הפלסטינים, אסור לפי חוק, ובית ספר שילמד על הנכבה מסתכן בשלילת תקצובו ע"י המדינה. אם לא יעשו מאמץ מסוים, יהודים ישראלים לא ילמדו על הטרגדיה של הפלסטינים – הגירוש, הטבח, והמנוסה ההמונית של מאות אלפי ילידי המקום.

ניתן ללא קושי רב למצוא הקבלות בין התנהלות ישראל לזו של טורקיה. ההשלכות האפשריות של הכרה באחריות למעשים כאלו ברורות: אובדן אגו לאומי, פיצויים לפליטים, החלת חוקים חדשים על מנת ליצור אפליה מתקנת, וכו'. ברור לחלוטין שזה לא צעד קל עבור מדינה. אולם, צעד זה הינו הכרחי. בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו, גם לאחר הגעה להסדרים בנוגע לגבולות ולבטחון, פלסטין וישראל יהיו ביחסים תקינים. מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, קורבנות הנכבה, ואזרחי ישראל הפלסטינים מחכים להתנצלות והכרה מישראל. שלום אמיתי לא ישרור כאן עד שישראל לא תתעשת, תפסיק לשקר לעולם ולעצמה, ותתמודד עם העבר החשוך שלה. ישראל חייבת זאת לעצמה, ולעם איתו היא מצפה להגיע להסדר.

לפני כשלושה שבועות, ב-22 לספטמבר, ארגון "ויקיליקס" שחרר מסמכים מסווגים של צבא ארה"ב מהמלחמה בעיראק. מדובר בהדלפה הגדולה ביותר בהסטוריה – למעלה מ-391 אלף מסמכים. המסמכים מפרטים אירועים, התקלויות, כוחות, מצבורי נשק ועוד שלל פיסות מידע אחרות שנאספו בידי האמריקאים במהלך שהותם בעיראק. מאוסף המסמכים האדיר קובץ מידע סטטיסטי לגבי אבדות ופצועים כתוצאה מכל הקרבות שכללו את אזרחי עיראק, צבא עיראק, הכוחות ה"מורדים", וכוחות הקואליציה: 109,032 אבדות, הכוללות 66,081 אזרחים, 23,984 כוחות "מורדים", 15,196 מהכוחות העיראקים ו-3,771 כוחות קואליציה.

הדמיון הרב בין ההתרחשויות בעיראק והתיחסות הצבא האמריקני אליהן לבין ההתרחשויות בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והתיחסות צה"ל אליהן הוא מדהים. קודם כל, רק מהתבוננות שטחית במספר ההרוגים ניתן למצוא הקבלות. במהלך המלחמה בעיראק, למעלה מ-60% מההרוגים הם אזרחים. ע"פ "בצלם", במהלך מבצע "עופרת יצוקה", למעלה מ-54% מההרוגים היו אזרחים (762 פלסטינים, 3 ישראלים). במסמכים מתוארים מקרים של התעללות, אינוס, עינוי ואף רצח בידי חיילים עיראקים שמעולם לא נחקרו. בחלק מההתקלויות תועדו אזרחים שנהרגו ככוחות אויב, ובמקרים אחרים, ממשלת ארה"ב הכחישה את מותם בעוד מסמכי הצבא מראים אחרת – 15,000 אזרחים הרוגים שלא זכו להודאה רשמית. כל אלה מזכירים אירועים שתוארו בדו"ח גולדסטון, אם כי בסקלה קטנה בהרבה.

למרות החלטת ממשלת ישראל לדחות בתוקף את מסקנות דו"ח גולדסטון, השנה נחקרו ואף הורשעו מספר חיילים בעברות שיוחסו להם בדו"ח. זאת כמובן רק לאחר רעש בינלאומי ולחץ שפעל על ישראל מכל הכיוונים. כעת, צריך רק לחכות שארה"ב ועיראק יחלו לחקור את חייליהם, כמו שכבר דורשים מהן לעשות.

ואני אומר – Ya got Goldstone'd.

היום סירה ובה פעילי שמאל יהודים שהשתתפו – במה שנראה כבר כטרנד חדש – במשט לחופי עזה, נעצרה ע"י כוחות צה"ל טרם הגעתה ליעדה. על הסירה ניצול שואה, אב שכול לבת שנהרגה בפיגוע, ועוד 7 אחרים. מטרתו של המשט היתה לשבור את המצור על עזה, ולשדר לישראל ולשאר העולם שלא כל הישראלים ו/או היהודים תומכים במדיניות ישראל. דובר צה"ל שחרר קטע וידאו קצר המראה את ההשתלטות ה"שקטה" על הסירה. צה"ל קרא למשט "פרובוקציה מיותרת" והביע זלזול ביעודו של המשט שכן לא היה על הסירה ציוד הומינטרי רב.

ועכשיו, אחרי שסיימנו עם ההסברה, נעבור למה שכנראה קרה על הסירה באמת. פעיל השמאל יונתן שפירא (ההוא של איה כורם) טען כי ההשתלטות כלל לא היתה שלווה, וכי החיילים התנפלו והרביצו לפעילים, שלטענתו לא התנהגו בצורה אלימה. כתב ערוץ 10 אלי אושרוב מגבה את טענות שפירא, ואומר כי נעשה שימוש בשוקר חשמלי, שלאחריו שפירא נגרר אל ספינת חיל הים.

אפילו במבט ראשון בוידאו שדובר צה"ל שחרר ניתן לראות שכולו חתוך וערוך. השאלה היא, מה קרה שם באמת, בין הקטעים שצה"ל בחר להראות לציבור?

בשבוע שעבר שוחרר למעצר בית חיים פרלמן, החשוד כי רצח פלסטינים בדקירות סכין. יוחסו לו האשמות רצח של ארבעה פלסטינאים לפני מעל לעשור ועוד נסיונות רצח נוספים. על מעצרו כמובן הוטל צו איסור פרסום, שהוסר פחות מ-24 שעות לאחר שהוחל, תודות בעיקר לאינטרנט שהפיץ את פרטי הפרשה. לאחר חקירתו חשף פרלמן פרטים על התנהלות השב"כ בפרשה, ובין היתר טען כי סוכן השב"כ המכונה "דדה" ניסה לשדל אותו לרצוח את ראאד סלאח. פרלמן הציג הקלטות משיחותיו עם דדה שמציגות את האופן שבו הוא הוא הופעל. השב"כ מאוחר יותר הכחיש את הטענות ואמר שכל מה שהתרחש רק היווה אמצעי להודאתו במקרי הרצח.

בסופו של דבר, לאחר חודש ימים במעצר בשב"כ, פרלמן שוחרר למעצר בית, כשכמעט ואין ראיות מפלילות נגדו. מאז השב"כ הספיק לזמן אותו לחקירות כבר פעמיים ששתיהן לא הובילו לשום התקדמות בהרשעתו, אבל את זה נניח בצד. בדיון בבית המשפט, טען שעבר התעללות ועינויים שנועדו להוציא ממנו הודאה שקרית. הפרט המעניין ביותר, וכנראה המדאיג ביותר בפרשה הוא דרך טיפול השב"כ בפרלמן, שבסופו של דבר זוכה מאשמה, והציטוט הבא של פרלמן: "חשבתי שככה זה בשב"כ. אמרו לי שיחקרו אותי כמו ערבי, קיללו אותי בערבית, חשבתי שמותר להם לעשות הכל".

אפשר לראות שפרלמן והשב"כ הצליחו להגיע להבנה מסוימת במהלך הפרשה. שניהם חושבים לשב"כ מותר לעשות הכל. פרלמן נעצר והוחזק חודש ימים ע"י השב"כ שעינה אותו בכוונה להוציא הודאה, כאשר בפועל לא היו כל ראיות. לאחר ששוחרר, השב"כ אמר שלמרות שבמהלך החקירה החשדות נגד פרלמן גברו, אין כל ראיות שיכולות להוביל להרשעתו. הבעיה הרצינית היא שהשב"כ מקבל גיבוי כמעט מלא של החברה הישראלית הסמכותנית, שבה לעצורי השב"כ אין את זכות חזקת החפות בפשע הבסיסית, ובהיפוך מוחלט, העצורים הם אשמים עד אשר מוכח אחרת. אני שומע התבטאויות שמבטאות סמכותנות מוחלטת כלפי השב"כ כגון "אם הם עצרו מישהו, בטוח הוא עשה משהו לא בסדר" כל הזמן.

התנהלות מעצרים אלו פסולה מיסודה מבחינה חוקית ומוסרית בלי קשר לחפותם של העצורים. ובינתיים, מספרם של העצורים העוברים מסכת התעללויות דומה ושלילת זכויות בסיסיות – כשבאופן טבעי רובם המוחץ ערבים ישראלים ופלסטינאים (וחפים מפשע) – רק עולה.

על רקע האירועים האחרונים בזירה הפוליטית-חרדית, ניתן להסיק דבר אחד: לא רק שלחרדים אין עניין בדמוקרטיה, הם מתנגדים לה. לאחר פסיקת בג"ץ עמנואל, שבאה להביא לקיצה של אפליה גזענית מהחשוכות ביותר, הקהילה החרדית התקוממה, התלהמה, ויצאה לאחת ההפגנות הגדולות ביותר בהסטוריה של מדינת ישראל. מעל 100,000 אזרחים ישראלים יצאו להפגין נגד ההחלטה שמטרתה להגן על חוק יסוד!

החרדים לא התבלבלו, ואמרו בקול רם: "לא נכבד פסקי דין שנוגדים דעת תורה" – או בתרגום חופשי: לחוק הישראלי אין שום תוקף. מעבר לכך שזו התבטאות ברורה נגד שלטון החוק והדמוקרטיה, זה מדאיג מהסיבה שלא מדובר כאן במיעוט זניח בעם. מדובר בלמעלה מ-100,000 אזרחים שלא מוכנים לכבד פסקי דין אם הרבנות תורֶה אותם לסרב למלאותם. נשאלת השאלה האם לקבוצה שמורה הזכות לקבוע לעצמה חוקים המפלים אנשים מסוימים. התשובה היא, כמובן, כן. בדרך-כלל, הקבוצות האלה הן קטנות ובעלות השפעה מזערית; קבוצה מסוימת רשאית להחליט שהיא מפלה לטובה תושבי עיר מסוימת, לדוגמא. הבעיה היא שמדובר בקבוצה לא קטנה כלל, ובאחת שמצהירה בגלוי שהחוקים שקבעה לעצמה הם מעל החוק, מבחינתה.

ההצהרות הללו הן לא דבר שנזרק לאוויר וחולף מן העולם. החברה החרדית מחנכת את ילדיה לפעול נגד החוק וקוראת ל"ציות אך ורק לדעת תורה". למעשה, אדמו"ר חסידות סלונים רואה בפסיקת בג"ץ "מאבק בין כוח הקדושה לכוח הטומאה" שמצביעה על בוא אחרית הימים – פסיקה של יהרג ואל יעבור.

מה שמפחיד במיוחד הוא התבטאויות מסוג זה. רוב הפעמים, החלטות מדיניות שהחרדים מתנגדים להן מסתימות בהפגנות מתונות יחסית, אבל אין לדעת מתי אדמו"ר או שניים יפסקו החלטה גורפת שתצית את כל המגזר נגד שלטון החוק, ותפתח באלימות חסרת תקדים כחלק מ"מאבק אחרית הימים".

האינטרנט הוא ללא ספק ההתגלמות המוצלחת והבולטת ביותר של קיבוץ הגלויות המודרני. רק לפני כמה עשורים השתעשעו תסריטאי מדע בדיוני עם הרעיון של שיחת וידאו. מי חשב שתוך תקופה כה קצרה, לא רק שנוכל לנהל שיחות וידאו, אלא שהן יוכלו להתנהל עם כמה אנשים במקביל, מכל רחבי העולם!? לכל הדעות, הישג מרשים ביותר. ההישג הזה – ועוד רבים דומים לו – מאפשר לנו לתקשר בזמן אמת עם כל מי שיש לו חיבור אינטרנט.

למרות ההשוואה של ויכוח באינטרנט להשתתפות בספיישל אולימפיקס, זהו ספורט אינטלקטואלי שאני אוהב לקחת בו חלק. בכלל, לשמוע מה יש לאנשים ממקומות שונים להגיד על נושאים ברומו של עולם (תיאוליגיה, פילוסופיה, פוליטיקה ושאר הנושאים שמדביקים תווית של "חופר" על כל מי שמדשדש בהם יותר מ-5 שניות) זה לא רק מעניין, אלא לעיתים קרובות גם מאיר עיניים. הרבה מהאידאולגיה שפיתחתי עם השנים הושפעה על-ידי התפכחויות מסוג זה; כאלה שעוזרות לאדם לצאת מהסביבה הסובייקטיבית שלו, ולראות דברים מלמעלה.

בתקופה האחרונה, בעקבות אירועי המשט לעזה, אני מוצא את עצמי בחזית הסברתית מול כמעט כל מי שהוא לא ישראלי. כל וידאו שדובר צה"ל שחרר לרשת היווה עוד תחמושת בזירת קרב ההסברה הישראלית. עמדתי איתן מול אנשי העולם שטוענים שישראל לא היתה בסדר, אך ככל שעבר הזמן, וככל שהצטבר עוד ועוד ידע, מצאתי את עצמי בעמדה שכבר היה קשה מאוד להגן עליה. על כל טיעון שדוגל בלגיטימציה הישראלית למבצע ההשתלטות, הועלו שלושה טיעוני נגד. זה נכון שאת פעילי השלום לא ממש עניין אם הם יגיעו לעזה או לא, אבל האם זה רלוונטי? זה נכון שהם הביאו סכינים ואלות, אבל למה ישראל השתלטה על הספינות במים בינלאומיים – מים שבהם אין לישראל כל ריבונות? אה, כן, זה כדי למנוע מהן לשבור את המצור. אותו מצור שאמור למנוע הכנסת חומרים שעלולים להוות איום על ישראל, כמובן: סומסום, כוסברה, חלבה, מחברות לימוד, נעליים, ריבה ועוד. מיעוט מבין הישראלים יסכים להודות שההחמרה במצור לאחר עליית החמאס לשלטון היתה אמורה ליצור לחץ פנים-פלסטינאי על החמאס. אבל גם ההודאה הזו לא עוזרת, שכן המצור הוא עונש קולקטיבי על מעל מיליון תושבים עזתים. עונש קולקטיבי הוא לא רק פגום מבחינה מוסרית, אלא גם לא עומד במבחן החוק הבינלאומי.

בקיצור, משימת ההסברה הפכה משימה בלתי אפשרית. באמת שניסיתי. אם חושבים על זה קצת, עצם העובדה שישראל זקוקה להסברת כמעט כל פעולה שהיא עושה, היא אבסורדית. לכן נותר לי רק דבר אחד לבקש מהמדינה: ישראל יקרה, בחיאת, עזרי לי קצת במסע ההסברה, ותפסיקי כבר לעשות כל-כך הרבה שטויות?