בשבוע שעבר שוחרר למעצר בית חיים פרלמן, החשוד כי רצח פלסטינים בדקירות סכין. יוחסו לו האשמות רצח של ארבעה פלסטינאים לפני מעל לעשור ועוד נסיונות רצח נוספים. על מעצרו כמובן הוטל צו איסור פרסום, שהוסר פחות מ-24 שעות לאחר שהוחל, תודות בעיקר לאינטרנט שהפיץ את פרטי הפרשה. לאחר חקירתו חשף פרלמן פרטים על התנהלות השב"כ בפרשה, ובין היתר טען כי סוכן השב"כ המכונה "דדה" ניסה לשדל אותו לרצוח את ראאד סלאח. פרלמן הציג הקלטות משיחותיו עם דדה שמציגות את האופן שבו הוא הוא הופעל. השב"כ מאוחר יותר הכחיש את הטענות ואמר שכל מה שהתרחש רק היווה אמצעי להודאתו במקרי הרצח.

בסופו של דבר, לאחר חודש ימים במעצר בשב"כ, פרלמן שוחרר למעצר בית, כשכמעט ואין ראיות מפלילות נגדו. מאז השב"כ הספיק לזמן אותו לחקירות כבר פעמיים ששתיהן לא הובילו לשום התקדמות בהרשעתו, אבל את זה נניח בצד. בדיון בבית המשפט, טען שעבר התעללות ועינויים שנועדו להוציא ממנו הודאה שקרית. הפרט המעניין ביותר, וכנראה המדאיג ביותר בפרשה הוא דרך טיפול השב"כ בפרלמן, שבסופו של דבר זוכה מאשמה, והציטוט הבא של פרלמן: "חשבתי שככה זה בשב"כ. אמרו לי שיחקרו אותי כמו ערבי, קיללו אותי בערבית, חשבתי שמותר להם לעשות הכל".

אפשר לראות שפרלמן והשב"כ הצליחו להגיע להבנה מסוימת במהלך הפרשה. שניהם חושבים לשב"כ מותר לעשות הכל. פרלמן נעצר והוחזק חודש ימים ע"י השב"כ שעינה אותו בכוונה להוציא הודאה, כאשר בפועל לא היו כל ראיות. לאחר ששוחרר, השב"כ אמר שלמרות שבמהלך החקירה החשדות נגד פרלמן גברו, אין כל ראיות שיכולות להוביל להרשעתו. הבעיה הרצינית היא שהשב"כ מקבל גיבוי כמעט מלא של החברה הישראלית הסמכותנית, שבה לעצורי השב"כ אין את זכות חזקת החפות בפשע הבסיסית, ובהיפוך מוחלט, העצורים הם אשמים עד אשר מוכח אחרת. אני שומע התבטאויות שמבטאות סמכותנות מוחלטת כלפי השב"כ כגון "אם הם עצרו מישהו, בטוח הוא עשה משהו לא בסדר" כל הזמן.

התנהלות מעצרים אלו פסולה מיסודה מבחינה חוקית ומוסרית בלי קשר לחפותם של העצורים. ובינתיים, מספרם של העצורים העוברים מסכת התעללויות דומה ושלילת זכויות בסיסיות – כשבאופן טבעי רובם המוחץ ערבים ישראלים ופלסטינאים (וחפים מפשע) – רק עולה.

מודעות פרסומת

12 שנים לאחר ש-StarCraft יצא לאור, יוצא משחק ההמשך שלו – StarCraft II.

ז'אנר האסטרטגיה הוא אחד הז'אנרים הפחות אהובים עלי. באופן כללי אני חושב שאין כמעט גיוון בז'אנר, והמשחקים שכן מחדשים, נעשים משעממים בעצמם לאחר כמה משימות. StarCraft היה מקרה מיוחד. השוני המהותי בין הגזעים שלו – ה-Terran, ה-Zerg וה-Protoss היה תוסף חיוני לז'אנר שריענן. למרות הגיוון, המשחק נותר מאוזן, מה שתרם להיותו משחק חדשני ומאתגר. לפני 12 שנים, כשבישראל Dial-up עדיין היה הדבר נפוץ ביותר, שחקתי StarCraft עם חברים ברשת מקומית.

כמובן שאני לא היחיד שחשב ש-StarCraft הוא מיוחד במינו. בקוריאה הדרומית, StarCraft הוא הספורט הלאומי, בדומה לכדורגל בארץ ופוטבול בארה"ב. זה אומר שמשדרים שם טורנירים של המשחק בשידור ישיר בערוץ לאומי, עם קריין. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום.

StarCraft הוכר ע"י רבים כמשחק האסטרטגיה הטוב ביותר של כל הזמנים. המפתחת – Blizzard – היתה נתונה תחת לחץ כבד של המעריצים, ותחת לחץ כבד עוד יותר של הקוריאנים, והכריזה ב-2007 על משחק ההמשך – StarCraft II.

השאלה הנשאלת היא, איך לעזאזל עומדים בציפיות של קהל המעריצים של משחק כמו StarCraft? בחודשים שקדמו ליציאת StarCraft II הייתי די אדיש כלפיו. שבועיים לפני שהוא יצא, גיליתי שיש לו השקת חצות גם בארץ; בנקודה זו נשברתי. מעולם לא הייתי בהשקת חצות, אבל הרגשתי של-StarCraft II מגיע הכבוד. הזמנתי את המשחק במחיר שאני מתבייש לציין, ובחצות ליל ההשקה רכבתי על אופניי אל החנות. הם השמיעו שם מנגינת רקע מהמשחק, והיו מספר אנשים שעמדו בתור. כולם כמובן דיברו על המשחק, ואני מודה שהתרגשתי.

כשהגעתי הביתה הראיתי את האצבע המשולשת לכל ידידי האמריקאים שנאלצו לחכות לפחות עוד 7 שעות עד שהשעון יורה 00:00 במחוזותם, הכנסתי את הדיסק לכונן, ומאז לא עדכנתי את הבלוג, עד עכשיו. משחק ההמשך למשחק האסטרטגיה הטוב ביותר בכל הזמנים הוא משחק האסטרטגיה הטוב ביותר בכל הזמנים. רוצו לשחק.

מאז יציאתה של קונסולת הפלייסטישן 3, מצויה הענקית Valve במתיחות עם הענקית סוני. Valve, כידוע, היא החברה המצליחה ביותר בתחום הגיימינג ל-PC. כש-Valve הוציאה את "The Orange Box" למחשב, לפלייסטישן ולאקס בוקס 360, כל קהילת הגיימרים של הקונסולות קפצה וצהלה. מאוחר יותר, התברר שלשווא.

חבילת המשחקים שוחררה לקונסולות עם שלל באגים ובעיות משחקיות שלא טופלו כראוי, אבל שם הבעיה רק התחילה. עם הזמן, שוחררו עדכונים למשחקים, ביחוד ל-Team Fortress 2. כל מקצוע במשחק קיבל עדכון משלו (העדכון למקצוע האחרון שוחרר ממש לאחרונה), שלמעשה שינה ושיפר את חווית המשחק מקצה לקצה. אף אחד מהעדכונים האלה לא ראה אור ב-360 או בפלייסטישן 3. מנכ"ל Valve, האדון גייב ניואל, טען בתוקף שפיתוח משחקים לפלייסטישן 3 הוא תהליך מייגע ובזבוז זמן מוחלט. הוא הרחיק לכת ואמר: "אפילו בנקודה מאוחרת זו בזמן, הם (סוני) צריכים לבטל אותו (פלייסטישן 3) ולהתחיל מחדש. פשוט אימרו, 'זה היה אסון נוראי ואנחנו מצטערים ואנחנו הולכים להפסיק למכור את זה ולהפסיק לשכנע אנשים לפתח בשביל זה'."

מה שקרה לאחר מכן ניתן רק לתאר כמלחמת תרבויות בין קהילת הגיימינג של ה-PC לקהילת הפלייסטישן. למרבה הצער, קשה להאשים את בעלי ה-PS3; הוכח להם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים ש-Valve פשוט לא שמה עליהם – הם קיבלו מוצר נחות שהפיתוח שלו כונה "בזבוז זמן". מאידך, גייב לא ממציא עלילות. לא חסרות מפתחות משחקים שהתלוננו על קושי הפיתוח ל-PS3. ארכיטקטורת הקונסולה שונה ממה שעולם הפיתוח היה מורגל אליו והיו פערי ידע גדולים.

הזמן עבר ו-Valve הביעה את תנחומיה כלפי הקהילה אחרי הודאה שהיא מביעה צער וחרטה על שחרור עלוב של "The Orange Box" לקונסולות. היה נראה כי אין כל עתיד, או לפחות לא אחד מזהיר, למשחקי Valve לפלייסטישן. המסמר האחרון בארון הקבורה של הקשר של Valve וסוני ננעץ כאשר Left 4 Dead ו-Left 4 Dead 2 יצאו ל-PC ולאקס בוקס 360 והשאירו את ה-PS3 מוזנח.

במהלך תערוכת E3 2010 כולם ציפו להכרזה הבלתי נמנעת של Portal 2 מאת Valve. עבדכם הנאמן ישב מול המסך בשידור ישיר בציפיה להכרזה כזו, וכמובן בציפיה להכרזה של Half-Life 2: Episode Three. נותרתי מאוכזב לגבי Episode Three במשך כל התערוכה מתחילתה ועד סופה, אבל ההכרזה המרגשת של Portal 2 הפתיעה אותי ואת שאר עולם הגיימינג כשהופיעה בהזדמנות הכי פחות צפויה – במהלך מסיבת העיתונאים של סוני:

על רקע האירועים האחרונים בזירה הפוליטית-חרדית, ניתן להסיק דבר אחד: לא רק שלחרדים אין עניין בדמוקרטיה, הם מתנגדים לה. לאחר פסיקת בג"ץ עמנואל, שבאה להביא לקיצה של אפליה גזענית מהחשוכות ביותר, הקהילה החרדית התקוממה, התלהמה, ויצאה לאחת ההפגנות הגדולות ביותר בהסטוריה של מדינת ישראל. מעל 100,000 אזרחים ישראלים יצאו להפגין נגד ההחלטה שמטרתה להגן על חוק יסוד!

החרדים לא התבלבלו, ואמרו בקול רם: "לא נכבד פסקי דין שנוגדים דעת תורה" – או בתרגום חופשי: לחוק הישראלי אין שום תוקף. מעבר לכך שזו התבטאות ברורה נגד שלטון החוק והדמוקרטיה, זה מדאיג מהסיבה שלא מדובר כאן במיעוט זניח בעם. מדובר בלמעלה מ-100,000 אזרחים שלא מוכנים לכבד פסקי דין אם הרבנות תורֶה אותם לסרב למלאותם. נשאלת השאלה האם לקבוצה שמורה הזכות לקבוע לעצמה חוקים המפלים אנשים מסוימים. התשובה היא, כמובן, כן. בדרך-כלל, הקבוצות האלה הן קטנות ובעלות השפעה מזערית; קבוצה מסוימת רשאית להחליט שהיא מפלה לטובה תושבי עיר מסוימת, לדוגמא. הבעיה היא שמדובר בקבוצה לא קטנה כלל, ובאחת שמצהירה בגלוי שהחוקים שקבעה לעצמה הם מעל החוק, מבחינתה.

ההצהרות הללו הן לא דבר שנזרק לאוויר וחולף מן העולם. החברה החרדית מחנכת את ילדיה לפעול נגד החוק וקוראת ל"ציות אך ורק לדעת תורה". למעשה, אדמו"ר חסידות סלונים רואה בפסיקת בג"ץ "מאבק בין כוח הקדושה לכוח הטומאה" שמצביעה על בוא אחרית הימים – פסיקה של יהרג ואל יעבור.

מה שמפחיד במיוחד הוא התבטאויות מסוג זה. רוב הפעמים, החלטות מדיניות שהחרדים מתנגדים להן מסתימות בהפגנות מתונות יחסית, אבל אין לדעת מתי אדמו"ר או שניים יפסקו החלטה גורפת שתצית את כל המגזר נגד שלטון החוק, ותפתח באלימות חסרת תקדים כחלק מ"מאבק אחרית הימים".

ישנם אנשים שעולם המשחקים שלהם מסתכם בשולה המוקשים וסוליטר (אולי גם לבבות). אני מתקשה להבין איך אדם שחי בחברה שלנו יכול לפספס מדיה שלמה; הדבר שקול לאדם שמעולם לא ראה סרט. מאחורי גבם של אותם אנשים מתנהל עולם חי ותוסס שפשוט בלתי-נראה לעיניהם. לאנשים האלה יש עניין מזערי אם בכלל בעולם הזה, והחשיפה שלהם אליו תלויה בסקרנותם שלעיתים נדירות מאוד מתעוררת. בתור גיימר נלהב, אני מחויב לחשוף כמה שיותר אנשים לתחביב העיקרי שלי. אני יודע שיש מספיק ז'אנרים כדי שכל אחד ימצא משהו שהוא אוהב, אבל איך חושפים אדם ללא כל רקע לעולם הזה?

איזה סרט הייתם ממליצים לאדם שמעולם לא ראה סרטים? מפתה להראות יצירות מופת עמוקות ובעלות המון ניואנסים, אבל צופה טרי יפספס את המסרים הללו ולא "יבין" אותם; נדרש סרט פשוט אך מרשים. אותו הדבר חל גם על משחקי וידאו. כשאני רוצה לחשוף מישהו ששיחק רק במשחקי פייסבוק למשחקים "אמיתיים", אני אאלץ לוותר על Mass Effect. מה שווה כל העלילה, העולם המפורט, האפשרויות המגוונות, אם לא ניתן להעביר אותם בזמן סביר לצופה מן הצד? איך משכנעים בתול-משחקים ש-World of Warcraft מציע אינסוף שעות הנאה בעולם מאסיבי עם כמות שחקנים עצומה, כשכל מה שהוא רואה זו דמות בחליפה מגוחכת רצה וקופצת ביער? מהן שווין של עשר דקות רצופות אקשן של Left 4 Dead אם לצופה אין שמץ של מושג מה מתרחש על המסך?

הבנתי שאין מה לעשות – את המשחקים האיכותיים ביותר נאלץ להשאיר להמשך, כשלשחקן הטרי יהיו האמצעים לקלוט את כל האינפורמציה בקצב שהיא אמורה לעבור בינו לבין המשחק. מצאתי את עצמי יושב בדירתי עם ידידה שהתעוררה אצלה הסקרנות לאחר שהיתה עדה ללהט שלי למשחקים, ואחרי שראתה את ספריית משחקי הפלייסטישן 3 שלי. "בוא תראה לי איזה משחק מגניב", היא אמרה. חשבתי על המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם, ואילו משחקים יענו לדרישות שהצגתי. איזה משחק קליל, שנון, פשוט אך מרשים אני מכיר? התשובה לא אחרה לבוא. "אני יודע בדיוק איזה משחק להראות לך!", אמרתי, והפעלתי את Portal.

המשחק עלה והתחלתי לחשוש; יכול מאוד להיות שהיא תאבד את סבלנותה לפני שמשהו מרגש יתרחש במשחק. אולי כדאי שאפעיל אותו מנקודה יותר מתקדמת? החלטתי לנסות את מזלי בכל זאת, ו-Valve סיפקו לי עקומת למידה מצוינת עם מספיק זמן כדי להדגים ולהסביר מה קורה במשחק ומה המטרה של השחקן. ההתלהבות לא אחרה לבוא: "אדיר!! וואו זה מטורף!", אמרה עם חיוך רחב על פניה. כדי לקצר את הסיפור וכדי להמנע מספויילרים מיותרים – בסופו של יום היא צפתה בי משחק את Portal מתחילתו ועד סופו.

לאחר כמה ימים, הצלחת המבצע המסיונרי שלי באה לידי ביטוי: "תגיד, יש לך משחק להמליץ לי עליו?", היא שאלה. "הממ, תני לי רגע לחשוב. איזה סוג משחק מושך אותך? מה את מצפה למצוא במשחק טוב?" השבתי. היא הרהרה כמה רגעים ותיארה את מה שמכונה "קווסט" או משחק הרפתקה. הראיתי לה קצת מ-The Neverhood וסרטון של The Longest Journey. היא אישרה את ההמלצה.

אני חושב שמשחקי וידאו יכולים לדבר אל כל אחד. פשוט צריך למצוא את הז'אנר הנכון – בדיוק כמו בסרטים. "זה רק קצה הקרחון", אמרתי לה. "ברוכה הבאה לעולם המשחקים!"

למרות ששוק משחקי הוידאו מכניס בשנה יותר מתעשיית הסרטים ותעשיית המוזיקה (אין לי מקור, מדובר במילארדי דולרים), הוא עדיין נתון למתקפות דה-לגיטימציה ע"י ממשלות שונות ברחבי העולם. המשחק שזוכה להכי הרבה גינויים בתקשורת העולמית הוא הוא כמובן Grand Theft Auto, על סוגיו. בערך פעם בשנה שומעים על מקרה רצח ש-GTA היה לו מקור השראה: נער דביל מחליט לצאת לרחוב, לפרוץ לניידת משטרה ולבדוק כמה אנשים הוא יכול להרוג.

הכל היה טוב ויפה אם זה לא היה גורר תביעות נגד המפתחות והמפיצות בטענה שהן יוצרות משחקים שמאמנים את אותם דבילים לרצוח. מקרים כאלה גוררים אחריהם ביקורות נוקבות כלפי תעשיית המשחקים, וההפשעה השלילית שלה על החברה, ועל הנוער בפרט. הורים מתוסכלים מפנים אצבע מאשימה כלפי התעשיה, כאילו הם לא אחראים לחינוך הכושל שהוביל את הילד שלהם להיות אלים, וכאמור, דביל. התעשיה, בתור השעיר לעזאזל של חלק לא מבוטל ממקרי הרצח בעולם, סובלת מתדמית שלילית שמובילה להחלטות טפשיות כמו הורדת משחקים מהמדפים. ישנם משרדי עורכי-דין שמקדישים את פעילותם לתקיפת התעשיה מכל הכיוונים, והמצאת האשמות מגוכחות וגורפות. ישנו אדם שפחות או יותר הקדיש את חייו למסע נגד תעשיית המשחקים – ג'ק ת'ומפסון (למזלנו כבר אין ביכולתו לעשות משהו בעל משמעות).

לא ברור בדיוק מה מוביל לדעה הקדומה הזו, ביחוד לאחר הסתכלות על תעשיית הסרטים, שכן היא גרפית ואלימה בהרבה. המחדל הזה לא עוצר במקרים פרטניים שמסוקרים בתקשורת וחולפים מן העולם. ממשלת אוסטרליה, בעקבות משחקים כמו Mortal Kombat, הכניסה לפעולה בשנת 1994 מערכת סיווג משחקי וידאו לפי גילאים, בדומה לדירוגים שקיימים בתעשיית הסרטים. הכל טוב ויפה, רק שהדירוג הגבוה ביותר שהמערכת מנפקת הוא +M15, כלומר לגילאי 15 ומעלה. כל משחק שנמצא לא מתאים לדירוג הזה – כמו למשל Left 4 Dead 2 – סיווגו נדחה והוא לא יוצא לאור (קרי: אסור למכור אותו באוסטרליה).

אבל לא הכל שחור; יש עוד תקווה. אט אט מטפטפים עוד ועוד מחקרים המצביעים על השפעות חיוביות של משחקים על האדם. לפעמים אף מפורסמים מחקרים המראים על ירידה באלימות בקרב צעירים כתוצאה ממשחק. ואולי ביום מן הימים, משחקים יהוו חלק בלתי נפרד מתרבות הבידור של החברה, בלי סטיגמות מטופשות שמקורן בבורות.

האינטרנט הוא ללא ספק ההתגלמות המוצלחת והבולטת ביותר של קיבוץ הגלויות המודרני. רק לפני כמה עשורים השתעשעו תסריטאי מדע בדיוני עם הרעיון של שיחת וידאו. מי חשב שתוך תקופה כה קצרה, לא רק שנוכל לנהל שיחות וידאו, אלא שהן יוכלו להתנהל עם כמה אנשים במקביל, מכל רחבי העולם!? לכל הדעות, הישג מרשים ביותר. ההישג הזה – ועוד רבים דומים לו – מאפשר לנו לתקשר בזמן אמת עם כל מי שיש לו חיבור אינטרנט.

למרות ההשוואה של ויכוח באינטרנט להשתתפות בספיישל אולימפיקס, זהו ספורט אינטלקטואלי שאני אוהב לקחת בו חלק. בכלל, לשמוע מה יש לאנשים ממקומות שונים להגיד על נושאים ברומו של עולם (תיאוליגיה, פילוסופיה, פוליטיקה ושאר הנושאים שמדביקים תווית של "חופר" על כל מי שמדשדש בהם יותר מ-5 שניות) זה לא רק מעניין, אלא לעיתים קרובות גם מאיר עיניים. הרבה מהאידאולגיה שפיתחתי עם השנים הושפעה על-ידי התפכחויות מסוג זה; כאלה שעוזרות לאדם לצאת מהסביבה הסובייקטיבית שלו, ולראות דברים מלמעלה.

בתקופה האחרונה, בעקבות אירועי המשט לעזה, אני מוצא את עצמי בחזית הסברתית מול כמעט כל מי שהוא לא ישראלי. כל וידאו שדובר צה"ל שחרר לרשת היווה עוד תחמושת בזירת קרב ההסברה הישראלית. עמדתי איתן מול אנשי העולם שטוענים שישראל לא היתה בסדר, אך ככל שעבר הזמן, וככל שהצטבר עוד ועוד ידע, מצאתי את עצמי בעמדה שכבר היה קשה מאוד להגן עליה. על כל טיעון שדוגל בלגיטימציה הישראלית למבצע ההשתלטות, הועלו שלושה טיעוני נגד. זה נכון שאת פעילי השלום לא ממש עניין אם הם יגיעו לעזה או לא, אבל האם זה רלוונטי? זה נכון שהם הביאו סכינים ואלות, אבל למה ישראל השתלטה על הספינות במים בינלאומיים – מים שבהם אין לישראל כל ריבונות? אה, כן, זה כדי למנוע מהן לשבור את המצור. אותו מצור שאמור למנוע הכנסת חומרים שעלולים להוות איום על ישראל, כמובן: סומסום, כוסברה, חלבה, מחברות לימוד, נעליים, ריבה ועוד. מיעוט מבין הישראלים יסכים להודות שההחמרה במצור לאחר עליית החמאס לשלטון היתה אמורה ליצור לחץ פנים-פלסטינאי על החמאס. אבל גם ההודאה הזו לא עוזרת, שכן המצור הוא עונש קולקטיבי על מעל מיליון תושבים עזתים. עונש קולקטיבי הוא לא רק פגום מבחינה מוסרית, אלא גם לא עומד במבחן החוק הבינלאומי.

בקיצור, משימת ההסברה הפכה משימה בלתי אפשרית. באמת שניסיתי. אם חושבים על זה קצת, עצם העובדה שישראל זקוקה להסברת כמעט כל פעולה שהיא עושה, היא אבסורדית. לכן נותר לי רק דבר אחד לבקש מהמדינה: ישראל יקרה, בחיאת, עזרי לי קצת במסע ההסברה, ותפסיקי כבר לעשות כל-כך הרבה שטויות?