ארכיון הרשומות עם התג "אלימות משחקי וידאו"

ליאם פוקס, מזכיר ההגנה הבריטי

באוקטובר הקרוב יצא אל העולם הכותר החדש בסדרת המשחקים Medal of Honor. עד כה, כל המשחקים בסדרה התרחשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה, הסדרה מבצעת פניה חדה למלחמה באפגניסטן. במשחק החדש כל שחקן יכנס לנעליו של לוחם אמריקאי מהכוחות המיוחדים מהשורה הראשונה (Tier 1). זאת, כמובן, בהינתן והוא משחק במערכה לשחקן יחיד.

ברגע ששחקנים מתעמתים אחד מול השני במצב מרובה משתתפים, מתחלקים לשתי קבוצות: הכוחות האמריקאים מול כוחות הטאליבן. אם מזכיר ההגנה הבריטי ליאם פוקס לא היו בוחר להיות מגוחך, כאן הייתי מסיים לדבר על ההיבט הזה ועובר לפרטים הטכניים יותר של המשחק; אבל פוקס החליט למתוח ביקורת קשה על ההיבט הזה של המשחק.

"זה מזעזע שמישהו יחשוב שזה מקובל לשחזר את מעשי הטאליבן. בידי הטאליבן, ילדים איבדו אבות ונשים איבדו בעליהם", פוקס טען בזעם. הוא לא הסתפק באמירה אמוציונלית וחסרת רלוונטיות אחת, והמשיך במסע ההכפשה שלו: "אני נגעל וכועס. קשה להאמין שאזרח כלשהו של מדינתנו ירצה לקנות משחק שכולו כה לא-בריטי". ואני שואל, מהו משחק בריטי? אולי משחק בו אתה שולח שליש מהכוח הצבאי שלך לפלוש למדינה כדי להשמיד את נשקיה להשמדה המונית שלא קיימים?

בכל מקרה, פוקס המשיך בהתקפה שלו על המשחק וקרא להחרמתו: "אני מפציר בקמעונאים להביע את תמיכתם בכוחות המזוינים שלנו ולהחרים את המוצר חסר הטעם הזה". מפיצת המשחקים, Electronic Arts, לא נשארה חייבת, ודוברת מטעמה השיבה לטענות עם הסבר הגיוני, אמיתי, ויותר מכל, ראוי: "המסגרת של Medal of Honor החדש בסך-הכל משקפת את העובדה שלכל עימות יש שני צדדים. אנחנו נותנים לגיימרים את ההזדמנות לשחק את שניהם. רובנו עושים את מגיל 7: מישהו משחק את השוטר, אחר משחק את הגנב.

"במשחק מרובה משתתפים של Medal of Honor, מישהו צריך לשחק את הטאליבן".

כל הכבוד ל-EA על תגובה כנה ומאוזנת. במרוצת השנים הספקתי להרוג ולהיהרג ע"י זומבים, נאצים, ערפדים, רוסים, אמריקאים, שרברבים איטלקים, דרקונים ואפילו השטן בכבודו ובעצמו. לא יקרה שום דבר לכבוד הבריטי אם יסתכלו על הטאליבן כעוד גורם עם אג'נדה, שנלחם על עקרונותיו.

למרות ששוק משחקי הוידאו מכניס בשנה יותר מתעשיית הסרטים ותעשיית המוזיקה (אין לי מקור, מדובר במילארדי דולרים), הוא עדיין נתון למתקפות דה-לגיטימציה ע"י ממשלות שונות ברחבי העולם. המשחק שזוכה להכי הרבה גינויים בתקשורת העולמית הוא הוא כמובן Grand Theft Auto, על סוגיו. בערך פעם בשנה שומעים על מקרה רצח ש-GTA היה לו מקור השראה: נער דביל מחליט לצאת לרחוב, לפרוץ לניידת משטרה ולבדוק כמה אנשים הוא יכול להרוג.

הכל היה טוב ויפה אם זה לא היה גורר תביעות נגד המפתחות והמפיצות בטענה שהן יוצרות משחקים שמאמנים את אותם דבילים לרצוח. מקרים כאלה גוררים אחריהם ביקורות נוקבות כלפי תעשיית המשחקים, וההפשעה השלילית שלה על החברה, ועל הנוער בפרט. הורים מתוסכלים מפנים אצבע מאשימה כלפי התעשיה, כאילו הם לא אחראים לחינוך הכושל שהוביל את הילד שלהם להיות אלים, וכאמור, דביל. התעשיה, בתור השעיר לעזאזל של חלק לא מבוטל ממקרי הרצח בעולם, סובלת מתדמית שלילית שמובילה להחלטות טפשיות כמו הורדת משחקים מהמדפים. ישנם משרדי עורכי-דין שמקדישים את פעילותם לתקיפת התעשיה מכל הכיוונים, והמצאת האשמות מגוכחות וגורפות. ישנו אדם שפחות או יותר הקדיש את חייו למסע נגד תעשיית המשחקים – ג'ק ת'ומפסון (למזלנו כבר אין ביכולתו לעשות משהו בעל משמעות).

לא ברור בדיוק מה מוביל לדעה הקדומה הזו, ביחוד לאחר הסתכלות על תעשיית הסרטים, שכן היא גרפית ואלימה בהרבה. המחדל הזה לא עוצר במקרים פרטניים שמסוקרים בתקשורת וחולפים מן העולם. ממשלת אוסטרליה, בעקבות משחקים כמו Mortal Kombat, הכניסה לפעולה בשנת 1994 מערכת סיווג משחקי וידאו לפי גילאים, בדומה לדירוגים שקיימים בתעשיית הסרטים. הכל טוב ויפה, רק שהדירוג הגבוה ביותר שהמערכת מנפקת הוא +M15, כלומר לגילאי 15 ומעלה. כל משחק שנמצא לא מתאים לדירוג הזה – כמו למשל Left 4 Dead 2 – סיווגו נדחה והוא לא יוצא לאור (קרי: אסור למכור אותו באוסטרליה).

אבל לא הכל שחור; יש עוד תקווה. אט אט מטפטפים עוד ועוד מחקרים המצביעים על השפעות חיוביות של משחקים על האדם. לפעמים אף מפורסמים מחקרים המראים על ירידה באלימות בקרב צעירים כתוצאה ממשחק. ואולי ביום מן הימים, משחקים יהוו חלק בלתי נפרד מתרבות הבידור של החברה, בלי סטיגמות מטופשות שמקורן בבורות.