ארכיון הרשומות עם התג "הסברה"

הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בקרב ישראלים מתמקד ברובו בשאלת הויתורים הישראלים והתנאים בהם ישרור שלום בר קיימא. בדרך-כלל אנשים דנים על נסיגות טריטוריאליות, הסדרים בטחוניים, מתן חופש הגעה למקומות הקדושים, דילמת הפליטים הפלסטינים, ועתיד הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. ישנם רעיונות רבים, משני צדי המפה הפוליטית, כיצד ניתן לממש כל אחת מן הסוגיות הללו: גבולות 67', סיפוח גושי ההתנחלויות, העברת שטחים המיושבים ע"י פלסטינים בישראל למדינה הפלסטינית, שליטה של צד שלישי בירושלים הקדושה, מדינה פלסטינית מפורזת, שליטה ישראלית במרחב האווירי, נוכחות צה"ל בבקעת הירדן, שליטת ישראל במעברי הגבולות.

הנפת דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור

מבלי להכנס להתכנות של רבות מן הפנטזיות הישראליות (והפלסטיניות), ההנחה היא שלאחר סיכום הסדרים כאלה או אחרים, תהיה הכרה הדדית בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, יגיע קץ התביעות ההדדיות, ושלום ינחת סוף סוף על מחוזותינו. למעשה, רבים מן הישראלים מציבים את הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כתנאי מקדים למו"מ. ההנחה הישראלית הרווחת, ואף עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל הן שהגורם שמונע דו-קיום ורב-תרבותיות הוא הסרבנות הפלסטינית להכיר בזכויות העם היהודי בארץ ישראל. תפיסה זו בעייתית לא רק מפני שעצם כניסה למו"מ מהווה הכרה בישות איתה מנהלים אותו, אלא גם מפני שישראל עצמה מסרבת להכיר בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית.

ממשלות ישראל לאורך ההסטוריה, ובייחוד זו הנוכחית, אימצו את הנרטיב שמתכחש לזכות הפלסטינים להגדיר עצמם כעם. הטענה בוקעת גם מפיו של גדול הנצים האמריקאים, ניוט גינגריץ'. "עם מומצא" הם קוראים לפלסטינים. עם, כהגדרה, הוא קבוצת אנשים המגדירים עצמם כעם ע"פ ההסטוריה, המיקום הגיאוגרפי, השפה והתרבות המשותפים להם. לא קיים עם שלא הומצא. עמים קמים ונופלים כל הזמן, ואנו עדים לשינויים האלה ולדרישות של עמים לעצמאות גם היום.

גופות יהודים בשואה

מרכיב עיקרי שנדרש על מנת ליצור אווירה חיובית בין העמים הוא אכן הכרה הדדית, אך זהו רק צעד ראשוני בדרך לשינוי המציאות ולנרמול היחסים. ישנו צעד, חשוב באותה מידה – ואולי אף חשוב יותר – שישראל צריכה לעבור. צעד זה הוא צעד סיום ההכחשה; הצעד הקשה ביותר, שהשלכות ההמנעות ממנו הן חוסר אמון בסיסי ודיאלוג כפוי ושקרי. המציאות מלמדת כי לא נראה כי ישראל או מרבית תושביה מוכנים להכיר בקרע הגדול היותר בין העמים – הנכבה. אנחנו, בתור יהודים ישראלים, צריכים לזכור שהנכבה היא האסון הקולקטיבי בהסטוריה של העם הפלסטיני. הטרגדיה הגדולה ביותר שלהם. הכחשת אירוע בסדר גודל כזה, אירוע שצרוב בתודעה של עם שלם, מהווה מכשול אדיר בהדברות בין העם למכחיש. כאשר אנו נתקלים באדם המכחיש את השואה שלנו – שואת העם היהודי – אנו מתייחסים בביטול גמור לאותו אדם; אנטישמי שאין טעם להדברות עמו. שואת העם היהודי היא אירוע שצלקותיו עדיין נראות בקרב יהודים בכלל ובקרב ישראלים בפרט. הכחשת השואה היא כמו הכחשת עצם קיומנו. האם זה אפשרי מבחינתנו לכונן יחסים תקינים עם הנהגה שמכחישה את השואה?

גופות ארמנים בטורקיה

לראיה, אם נבחן אומה אחרת – טורקיה – שמכחישה את הזוועות אשר בצעה, נמצא אותה ביריבות עם הארמנים, שלא נראה שתסתיים בזמן הקרוב. האימפריה העות'מאנית פעלה במהלך מלחמת העולם הראשונה להפטר מהמיעוט הארמני בה. תחת מעטה של גירוש מסיבי, ארמנים הובלו למחנות מוות, או הוצעדו בשיירות ללא מזון, לקראת מותם. עד עצם היום הזה מסרבת טורקיה להכיר בטרגדיה הזו, וניתן לראות איך סירובה משפיע על יחסיה עם הארמנים בטורקיה עצמה ומחוצה לה. על אף שטורקיה היתה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות ארמניה לאחר התפרקות ברית המועצות, היחסים בין המדינות נותרו עכורים עקב סירוב טורקיה להכיר במציאות. עמדתה הרשמית של טורקיה היא כי לא היתה מטרה מכוונת לטבוח בארמנים, וכי רובם מתו ממחלות וממחסור במזון. טורקיה גם טוענת כי מתו לכל היותר כמה מאות אלפים, כאשר ההנחה הרווחת היא כי למעלה ממליון ארמנים נהרגו. חלק ממדינות העולם מכירות ברצח העם הארמני, וישראל ככל הנראה – עכשיו כשיחסיה עם טורקיה ממילא בשפל – תצטרף אליהן בשעה טובה. טורקיה תהיה חייבת במוקדם או במאוחר להכיר בעובדות, כדי לנרמל את היחסים עם המדינות שמכירות בהסטוריה, ועם האומה הארמנית עצמה.

גופות פלסטינים בישראל

בחזרה למציאות הישראלית-פלסטינית, כולנו מכירים את הנרטיב הישראלי-ציוני לפיו אומות העולם החליטו לחלק את שטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל/פלסטין לשתי מדינות – אחת ליהודים ואחת לערבים. לכאורה, האומה הערבית לא הסכימה לחלוקת השטח ופתחה במערכה צבאית נגד ישראל, שבסופה היהודים ניצחו וכבשו עוד שטח. לסיפור הזה יש גם את הנרטיב הפלסטיני, הנכבה, שאותה ישראל מכחישה בכל תוקף. למעשה, לימוד הנרטיב הפלסטיני, גם בבתי ספר של אזרחי ישראל הפלסטינים, אסור לפי חוק, ובית ספר שילמד על הנכבה מסתכן בשלילת תקצובו ע"י המדינה. אם לא יעשו מאמץ מסוים, יהודים ישראלים לא ילמדו על הטרגדיה של הפלסטינים – הגירוש, הטבח, והמנוסה ההמונית של מאות אלפי ילידי המקום.

ניתן ללא קושי רב למצוא הקבלות בין התנהלות ישראל לזו של טורקיה. ההשלכות האפשריות של הכרה באחריות למעשים כאלו ברורות: אובדן אגו לאומי, פיצויים לפליטים, החלת חוקים חדשים על מנת ליצור אפליה מתקנת, וכו'. ברור לחלוטין שזה לא צעד קל עבור מדינה. אולם, צעד זה הינו הכרחי. בלתי אפשרי לדמיין מצב שבו, גם לאחר הגעה להסדרים בנוגע לגבולות ולבטחון, פלסטין וישראל יהיו ביחסים תקינים. מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, קורבנות הנכבה, ואזרחי ישראל הפלסטינים מחכים להתנצלות והכרה מישראל. שלום אמיתי לא ישרור כאן עד שישראל לא תתעשת, תפסיק לשקר לעולם ולעצמה, ותתמודד עם העבר החשוך שלה. ישראל חייבת זאת לעצמה, ולעם איתו היא מצפה להגיע להסדר.

היום סירה ובה פעילי שמאל יהודים שהשתתפו – במה שנראה כבר כטרנד חדש – במשט לחופי עזה, נעצרה ע"י כוחות צה"ל טרם הגעתה ליעדה. על הסירה ניצול שואה, אב שכול לבת שנהרגה בפיגוע, ועוד 7 אחרים. מטרתו של המשט היתה לשבור את המצור על עזה, ולשדר לישראל ולשאר העולם שלא כל הישראלים ו/או היהודים תומכים במדיניות ישראל. דובר צה"ל שחרר קטע וידאו קצר המראה את ההשתלטות ה"שקטה" על הסירה. צה"ל קרא למשט "פרובוקציה מיותרת" והביע זלזול ביעודו של המשט שכן לא היה על הסירה ציוד הומינטרי רב.

ועכשיו, אחרי שסיימנו עם ההסברה, נעבור למה שכנראה קרה על הסירה באמת. פעיל השמאל יונתן שפירא (ההוא של איה כורם) טען כי ההשתלטות כלל לא היתה שלווה, וכי החיילים התנפלו והרביצו לפעילים, שלטענתו לא התנהגו בצורה אלימה. כתב ערוץ 10 אלי אושרוב מגבה את טענות שפירא, ואומר כי נעשה שימוש בשוקר חשמלי, שלאחריו שפירא נגרר אל ספינת חיל הים.

אפילו במבט ראשון בוידאו שדובר צה"ל שחרר ניתן לראות שכולו חתוך וערוך. השאלה היא, מה קרה שם באמת, בין הקטעים שצה"ל בחר להראות לציבור?

האינטרנט הוא ללא ספק ההתגלמות המוצלחת והבולטת ביותר של קיבוץ הגלויות המודרני. רק לפני כמה עשורים השתעשעו תסריטאי מדע בדיוני עם הרעיון של שיחת וידאו. מי חשב שתוך תקופה כה קצרה, לא רק שנוכל לנהל שיחות וידאו, אלא שהן יוכלו להתנהל עם כמה אנשים במקביל, מכל רחבי העולם!? לכל הדעות, הישג מרשים ביותר. ההישג הזה – ועוד רבים דומים לו – מאפשר לנו לתקשר בזמן אמת עם כל מי שיש לו חיבור אינטרנט.

למרות ההשוואה של ויכוח באינטרנט להשתתפות בספיישל אולימפיקס, זהו ספורט אינטלקטואלי שאני אוהב לקחת בו חלק. בכלל, לשמוע מה יש לאנשים ממקומות שונים להגיד על נושאים ברומו של עולם (תיאוליגיה, פילוסופיה, פוליטיקה ושאר הנושאים שמדביקים תווית של "חופר" על כל מי שמדשדש בהם יותר מ-5 שניות) זה לא רק מעניין, אלא לעיתים קרובות גם מאיר עיניים. הרבה מהאידאולגיה שפיתחתי עם השנים הושפעה על-ידי התפכחויות מסוג זה; כאלה שעוזרות לאדם לצאת מהסביבה הסובייקטיבית שלו, ולראות דברים מלמעלה.

בתקופה האחרונה, בעקבות אירועי המשט לעזה, אני מוצא את עצמי בחזית הסברתית מול כמעט כל מי שהוא לא ישראלי. כל וידאו שדובר צה"ל שחרר לרשת היווה עוד תחמושת בזירת קרב ההסברה הישראלית. עמדתי איתן מול אנשי העולם שטוענים שישראל לא היתה בסדר, אך ככל שעבר הזמן, וככל שהצטבר עוד ועוד ידע, מצאתי את עצמי בעמדה שכבר היה קשה מאוד להגן עליה. על כל טיעון שדוגל בלגיטימציה הישראלית למבצע ההשתלטות, הועלו שלושה טיעוני נגד. זה נכון שאת פעילי השלום לא ממש עניין אם הם יגיעו לעזה או לא, אבל האם זה רלוונטי? זה נכון שהם הביאו סכינים ואלות, אבל למה ישראל השתלטה על הספינות במים בינלאומיים – מים שבהם אין לישראל כל ריבונות? אה, כן, זה כדי למנוע מהן לשבור את המצור. אותו מצור שאמור למנוע הכנסת חומרים שעלולים להוות איום על ישראל, כמובן: סומסום, כוסברה, חלבה, מחברות לימוד, נעליים, ריבה ועוד. מיעוט מבין הישראלים יסכים להודות שההחמרה במצור לאחר עליית החמאס לשלטון היתה אמורה ליצור לחץ פנים-פלסטינאי על החמאס. אבל גם ההודאה הזו לא עוזרת, שכן המצור הוא עונש קולקטיבי על מעל מיליון תושבים עזתים. עונש קולקטיבי הוא לא רק פגום מבחינה מוסרית, אלא גם לא עומד במבחן החוק הבינלאומי.

בקיצור, משימת ההסברה הפכה משימה בלתי אפשרית. באמת שניסיתי. אם חושבים על זה קצת, עצם העובדה שישראל זקוקה להסברת כמעט כל פעולה שהיא עושה, היא אבסורדית. לכן נותר לי רק דבר אחד לבקש מהמדינה: ישראל יקרה, בחיאת, עזרי לי קצת במסע ההסברה, ותפסיקי כבר לעשות כל-כך הרבה שטויות?